במאמר קודם לדמותו של רבי אלימלך ליפמן מליזנסק – בעל הנועם אלימלך, עסקתי ברעיון הצדיק ומרכזיותו בהגותו החסידית של הרבי ר’ אלימלך. ציינתי את האופן
היום כא’ אדר – הוא יום היארצייט של אחד מגדולי תנועת החסידות, ומי שהיה מהבולטים ומהראשונים שהביאו את בשורתה לפולין, רבי אלימלך וייסבלום מליזנסק. הידוע
היום כב’ שבט, הוא יום היארצייט של אחד מהגדולים והבולטים בתנועת החסידות, ה”ה רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוֹצק, המכונה גם ״השרף מקוצק״ (ה’תקמ”ז, 1787 –
המאמר מנתח את הגותו של האדה”ז בעל התניא, סביב ההבדל בין שמות האלוהות “אלוהים” ו-“הוויה” כמענה לשאלת שעבוד מצרים. השם “אלוהים” מייצג גילוי פלורליסטי ואינדיבידואלי, המאפשר לכל פרט בבריאה, מהצומח ועד לצדיקים, לפתח קשר דתי סובייקטיבי וייחודי. לעומת זאת, שם “הוויה” מבטא גילוי קולקטיבי ומוחלט שאינו תלוי במעשי האדם, אשר נחשף במלואו רק לאחר “איפוס” הזהות הפרטית בכור היתוך של סבל וגלות.
המאמר מדגיש כי אחדות הגורל בגלות היא שסללה את הדרך לנס הגאולה ולמעמד הר סיני כחטיבה לאומית אחת. בסיום המאמר מוצעת תובנה פדגוגית, לפיה יש לחנך נערים תחילה למציאת האלוהות הפרטית בליבם ורק לאחר מכן להובילם אל המחויבות המוחלטת. גישה זו רואה בחיבור האישי והפנימי תנאי הכרחי לשימור המורשת היהודית לאורך זמן.
את מאמר זה ברצוני לפתוח בווידוי קטן: בימים עברו, כשתנועת חב’”ד ומשנתה, ושמא תנועת החסידות בכלל, הייתה מעט רחוקה ממני ומעולמי התרבותי והרעיוני, היום הזה
המאמר מתמקד ביום י”ט כסלו, הלא הוא יום שחרורו מהמאסר של האדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד, ומסביר את חשיבותו הדרמטית והמכוננת לתנועת החסידות. המאמר מציג את תורת הגלות והגאולה של האדמו”ר הזקן, המבקרת את המשבר הגלותי כשלב הכרחי ואף מכוון בתהליך הגאולה השלמה, ולא כטרגדיה שיש להתגבר עליה. תפיסה זו מציגה את הסבל והשפל כחלק אינטגרלי המאפשר “זיכוך” וחיבור מחודש בין המימד הרציונלי (המוח) למימד הרגשי (הלב), המכונה בשפה החסידית כ”שחרור מצר הגרון”. רעיון זה משליך גם על העדפתו ההיסטורית של האדמו”ר הזקן לשלטון הצאר הרוסי הקשה על פני החופש הנפוליאוני, שכן הקושי מביא לזיכוך עמוק יותר. לבסוף, המאמר טוען כי תובנות אלו רלוונטיות במיוחד לימינו, ומספקות תקווה ואפשרות לחיבור מחודש של האומה על רקע המשברים העכשוויים.
את מאמר הערכה זה לדמותו הייחודית והמאירה של נעים זמירות ישראל – מי שהיה ידוע בתוארו כ”רבי המרקד”, ר’ שלמה קרליבך, ברצוני לפתוח ברעיון שמופיע
בעולם החסידות בכלל וחסידות חב”ד בפרט נחשב היום ח”י אלול, כיום שבו נולדו שניים ממייסדי תנועת החסידות והבאת בשורתה לעולם; הבעל שם טוב, והאדמו”ר הזקן
מאמר זה עוסק באבחנה המהותית שבין ברכה לקללה בפרשת ראה, כשהקללה מתוארת בפירוט עקב טבעה המוחשי המגביל, בעוד הברכה, המופשטת יותר, דורשת חיפוש פנימי מתמיד. המאמר מטעים כיצד בחירה בחיים היא בחירה בברכה ובדינמיות, לעומת קיפאון הקללה. הוא מדגיש את החיפוש אחר “המקום” המסתורי כצורך רוחני המאפשר חיבור לטרנסצנדנטיות. המאמר משלב ניתוח לשוני, הקשר תלמודי, ודברי הרמב”ם והרמב”ן בנושא. בסיומו נוגע המאמר במשל החסידי הנודע המדמה את חודש אלול למפגש אינטימי בשדה עם המלך, וכמייצג את האפשרות לחיפוש רוחני אישי ושוויון בדרך לקדושה.
מאמר זה נכתב לפני כחמש שנים (חודש אב תש״פ – 08/2020), ממש סמוך ונראה להסתלקותו של אחד ההוגים היהודיים החשובים והמשפיעים בדורנו, הרב עדין אבן