מחר כא’ אדר – יחול יום היארצייט של אחד מגדולי תנועת החסידות, ומי שהיה מהבולטים ומהראשונים שהביאו את בשורתה לפולין, רבי אלימלך וייסבלום מליזנסק. הידוע גם בשם ספרו ‘נועם אלימלך’ (נפטר בשנת תקמ”ז. 1787)
רבי אלימלך נחשב ללא ספק כגורם בולט וחשוב מאוד, בתולדותיה של תנועת החסידות והשפעתה. כזקן תלמידי המגיד ממזריטש (רבי דוב בער), גדול תלמידיו של הבעל שם טוב, תפס הוא מקום מיתולוגי של ממש בראשית ימי החסידות. בדמותו של רבי אלימלך נקשרו אינסוף אגדות וסיפורי עם. עד כי קשה לחשוב על מורשתה של תנועת החסידות במנותק מדמותו והשפעתו הייחודית.
אחד הנושאים, אם לא אף הנושא המרכזי, שבהם ניתן לזהות את חידושו העיקרי בהגותו של רבי אלימלך, הוא עניין הצדיק ומרכזיותו בחיי האומה. כמעט ואין דף בספרו שלא מתייחס במישרין או בעקיפין, לנושא הזה. בהרבה מאוד מקרים, זה כמעט נראה שרבי אלימלך כמו מאדיר ומעצים את מעמדו שלו. אך דומני שקשה להפריז בחשיבות של הרעיון הזה, בתולדות החסידות בפרט והחברה היהודית בכלל.
כי מה שבעצם יצר רבי אלימלך במסריו הרדיקליים הללו, זהו מעמד חדש בישראל. מן מקום היררכי-אנטי היררכי שכזה. הצדיק בראייתו, משמש כישות טרנספורמטית המתווכת בין הממד הארצי לזה האלוהי. אך כאותו סולם יעקב, כשם שנדרש שראשו יגע השמימה, כך באותה מידה בדיוק, על רגליו וגופו להיות מונחים ויצוקים בארץ. ולא אך כמציאות טכנית גרידא, אלא באופן שדעתו באמת מעורבת עם הבריות, וכי יש בו היכולת להבין ולרדת לסוף דעתם של בני אדם. להיות קשוב בתכלית לצרכיהם, להלך רוחם ומקומם החברתי והתרבותי. זאת הייתה אף הסיבה, שרבי אלימלך הקפיד להלך באופן מתמיד, בין העיירות והכפרים, לפגוש ולהתחכך באופן בלתי אמצעי, עם פשוטי והמון העם. להתרשם ולקבל משוב ממשי, מהקול ההוא שנקרא ‘קול המון כקול שדי’. ורבות הן האגדות והסיפורים על מסעותיו המיתולוגיים הללו, אשר בתקופה מסוימת, הוא אף חלק אותם עם אחיו הידוע, הצדיק רבי זושא מאניפולי (בזכות מסעות משותפים אלו, הם התפרסמו בישראל בכינויים: ״האחים הקדושים״)
וכך ברוחב ליבו ונפשו החפצה והאוהבת בתכלית לכל איש מישראל, יכל ר׳ אלימלך להרשות לעצמו לכתוב את השורות הבאות:
“כל אחד, ואפילו הקטן שבקטנים, השפל שבשפלים והפחות שבפחותים, יכול להגיע אל האור הגנוז וליהנות הימנו” (“נועם אלימלך”, הקדמה).
אתם מבינים? לאף אחד, יהיה הגאון והקדוש הכי גדול, אין מונופול על המקום הפלאי ההוא של ‘אור הגנוז’. על שפע הטוב הזה שהוא משפיע לכל באי עולם. ותורה מונחת בקרן זווית, וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. כמה אהבת הבריות ואמונה אינסופית בכוחם, נושא בחובו המשפט הקצרצר הזה.
זאת הייתה בשעתו, אי אז במאה 18 באירופה, מהפכה אדירה, שבראשיתה אף נתפסה כאנרכיזם של ממש. לפתע פתאום, נולד לו מוסד ומעמד חדש בישראל. אם עד לאותה נקודת זמן, מה שהיה בעיקר מוכר, זהו מעמד הרבנות והדיינות, מעמדות אשר בהגדרתן היו אליטיסטיות ומורמות מעם. תפקידים ציבוריים אשר עברו בעיקר מאב לבן וכו’, כך שכמעט תמיד נשארו כמנת חלקם של משפחות אצולה רבניות, יחידי סגולה תורניים, אשר הפכו להיות בשר מבשרה של הסמכות הרבנית באירופה. ופתאום באה החסידות, ובעיקר בבשורתו זו של רבי אלימלך, והופכת הקערה על פיה, בהצגתה מודל שהוא לא פחות מאשר אנטי תזה מובהקת למודל האליטיסטי ההוא. ואי”צ לומר כמה הצלחה זכתה הבשורה ההיא, באופן שבו ההמונים נעו אחר המודל המעמדי של הצדיק, וביכרו אותו לאין ערוך על פני המודל הרבני הישן והמוכר.
וחבל על דאבדין, שהחסידות בת ימינו, כה התרחקה מן המודל העממי הנפלא ההוא, והפכה להיות עולם הדומה באופיו לחצרות אצולה אירופאיות. מערכת המושתתת על נפוטיזם מעמדי אנכרוניסטי ומטופש. וכמה היא הייתה יכולה להיראות אחרת, לו הייתה היא ממשיכה לאחוז באומץ במודל ההוא מבית מדרשו של רבי אלימלך. ועל דא קבכינא.
רצ״ב לינק למאמר ב׳ בסדרה זו:
2 תגובות על “לדמותו ומשנתו של הרבי ר׳ אלימלך מליז׳נסק – בעל ה׳נועם אלימלך׳. ליום פטירתו כא׳ אדר. מאמר א׳1 min read”
יש כמובן מיני ים חצרות חסידיות, ויש חצרות שדומות באופיין לאצולה אירופאית (וול, השתמשתי במילים שלך, אבל גם להגיד אירופה לפעמים זה מוגזם, כשיש שם הרבה פעמים גם אלימות), אבל יש גם חצרות שדומות יותר למה שר’ אלימלך הגה.
תודה פריידי על התגובה שלך. בכול מקרה, כשאמרתי ׳אירופאיות׳ התכוונתי במובן אליטיסטי ומנותק. אדמורי״ם שרואים את עצמם כבנים לשלושלות יוחסין עתיקות, ושרק בזכות כך הם זוכים במעמדם הרם ואפילו הקדוש. זה מעוות ובעיקר עצוב. הגם שאני מסכים איתך,ֿ שאכן בשוליים, ישנן כמה חצרות שדומות באופיין למודל העממי ההוא של ר״א. אבל זה כאמור, מאוד זניח ולא באמת משמעותי. והלוואי זה עוד יחזור וישתנה יום אחד.