את מאמר הערכה זה לדמותו הייחודית והמאירה של ר׳ שלמה קרליבך, ברצוני לפתוח ברעיון שמופיע באחד התיעודים היותר קדומים ואותנטיים להתהוותה והתפשטותה של תנועת החסידות באירופה אי אז במאה 18, ה״ה האוטוביוגרפיה המונומנטאלית של הפילוסוף היהודי הנודע שלמה מיימון. אשר כידוע תוך כדי מסע חיפושו הרוחני והדתי, הוא נחשף לתנועת החסידות בראשית דרכה, ואף ראה לנכון לבחון את שיטתה באופן קרוב ובלתי אמצעי.
שלמה מיימון זכה להתראות פא”פ עם ממשיך דרכו ותלמידו המובהק של מייסד החסידות הבעש”ט, המגיד הגדול ר’ דוב בער ממזדריטש. והוא מתאר את שהייתו בשבת במחיצתו. זהו תיאור נלבב מאוד אשר ממש חובה לקרוא לכל מי שחפץ בהצצה כה קרובה ואינטימית לעולמה הפלאי של החסידות בראשית דרכה, עוד בהיותה תנועה אוונגרדית, חתרנית ומהפכנית של ממש. אך היום ברצוני לחלוק עמכם אחד מהרעיונות החסידיים ששלמה מיימון מצטט בשמו של המגיד הגדול ממזדריטש, ובעיניו היא מייצגת את הלך רוחה הרעיוני והרוחני הייחודי של התנועה הזאת, והוא אף מציינה לשבח מאוד.
הרעיון נסב על הכתוב בספר מלכים (ב’ ג’, טו’): וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה’. החזרה על המילים ‘כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן‘ היא מסורבלת ומיותרת, ולא היה לו לכתוב אלא ‘וְהָיָה כְּנַגֵּן וַתְּהִי וכו”. ופירש המגיד שדווקא בכפילות זו, כמו רמז לנו הכתוב את סוד עולמה של השירה והניגון. באופן שבו הַמְנַגֵּן, האדם כסובייקט, הופך להיות בעצמו כְּנַגֵּן. היינו, אובייקט אינסטרומנטלי שכולו שירה וניגון. או בעגה הלמדנית-תלמודית: בכוחו של ניגון להפוך את הגַּבְרָא עצמו, לחֶפְצָא של ניגון.
כך בראייה החסידית מחוללת הנגינה מטמורפוזה באדם המנגן, והוא גופו הופך להיות הנגינה בעצמה, כולו שיר, תשוקה וכיסופין לאל חי. וזה מטעים מיניה וביה, את סיומו של הכתוב: וַתְּהִי עָלָיו יַד ה‘. היינו, כך הוא זוכה להעפיל ולהגיע אל מדרגת הקדושה והדביקות היותר עליונה שבן אנוש יכול לזכות בה (זהו רעיון תיאו-פילוסופי עמוק שמתכתב בבסיסו עם אותה אחדות תבונית ידועה של הרמב”ם [הל׳ יסודה״ת פ״ב ה״י]: ‘הוא היודע, והוא הידוע, והוא הדעה עצמה’).
רעיון נפלא זה אכן יש בו בכדי לגעת באחד המאפיינים הרעיוניים היותר היוליים של תנועת החסידות. אך הסיבה שאני מוצא לנכון לחלוק אותו עמכם היום, היא דווקא העובדה שהיום אנו מציינים את יום הסתלקותו – יומא דהילולא, לרבי ר’ שלמה קרליבך זצ”ל. שהסתלק בחטף לעולמו לפני כמחצית יובל שנים. שנות דור ללא ר’ שלמה!
והרהרתי על כך, שדומני שלא תהיה זאת גוזמא לומר, כי לא היה, בוודאי שלא בעשרות השנים האחרונות, מי שייצג בתורה מובהקת ובוהקת בדמותו ובאישיותו, את הרעיון החסידי ההוא, יותר ר׳ שלמה קרליבך. מי שניתן לראות בו את התגלמות עומק הרעיון וביטויו המוחשי, בכל מי ומה שהוא הנכיח בחייו. בגדולות והנפלאות שהוא חולל בקרב הארץ, ובמפעלו הרוחני-מוזיקאלי המופלא לאורך עשרות שנות חייו.
כי ר’ שלמה הוא חֶפְצָא של ניגון. הוא לא עוד מלחין ויוצר מוזיקלי דגול, ממש לא. הוא ניגון מהלך על שניים. אדם שכולו שירה וכיסופין. מהמקום הזה נובע מעיין יצירתו מעדן להשקות את הגן ואת העדרים כולם. ולמי שחפץ באמת לגעת ולחוות את יצירתו באופן אמתי ועמוק, יש לו להתוודע אל סוד הלימנאליות הזאת. באופן שבו שירתו כמו הופכת את האדם לחלק בלתי נפרד הימנה. איך היא הולכת וכובשת את האדם ועושה אותו לחלק בלתי נפרד מהניגון עצמו. איך באותם רגעים הוא מאוחד באחדות שאין למעלה הימנה, עם הרוח האינסופית הנושבת מן הניגון, ובתנועתה עד לשמי שמיים. גוועלד ממש.
זהו הסוד שלטעמי לא היה עוד מי כר’ שלמה שהטיב לפצח. הוא הצליח להפוך עצמו לניגון אחד ארוך, עצום ונפלא לאין קץ. יישות ניגונית חיה, המהלכת עשרות שנים מסוף העולם ועד סופו, וכמו משלהבת ברוחה את באי העולם כולו. כמעט כל מי שבא עמו במגע הוצת גם הוא באש הגדולה הזאת. איכשהו גם הוא הפך ולו לרגעים מספר, לחלק מהניגון האינסופי הזה. כך הוא הצליח לשבור ולמוטט את המחיצות כולן. כל ההבדלים והניגודים נעלמו כלא היו. כי במקום הניגוני היוקד הזה, כולם חד ממש. הנשמות כולן כמו נשבות בקסמי הניגון החי העומד לעומתם. מתאהבים ונכספים להיכלל עמו בהיכל הדבקות והקדושה שהוא חולק עמהם.
אז ר’ שלמה זה לא רק לחנים או תורות, מעשיות ומליצות, כריזמה או נוכחות כובשת. כי הוא משהו גדול ונפלא, הרמוני ושלם בהרבה מכל אלו גם יחד. ר’ שלמה הוא כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן במובן הכי חי ועילאי. וזאת הייתה הזכות הגדולה בדורנו זה האחרון, להתגלות חיה ופלאית שכזו. עיר וקדיש שמן שמיא קנחית, להאיר לארץ ולדרים עליה. וכמה כמעט בלתי ניתן לחשוב על צביונה של היהדות בדורנו, במנותק מתופעת הפלא הזו. האש הזאת שהתלהטה בתוכנו. ומה זרעו ושירתו בחיים, אף הוא בחיים. ועודנו עומד ומשמש זה שנות דור. בבחי’: “צַדִּיקָא דְּאִתְפַּטֵּר אִשְׁתַּכַּח בְּכֻלְּהוּ עָלְמִין יַתִּיר מִבַּחְיוֹהִי”. כשהאש הזאת עודנה ממשיכה לילך מסוף העולם ועד סופו, בוערת ומלהיטה נשמות לאין מספר בתשוקה וערגה, שירה וכיסופין לאל חי.
ועליך רבי שלמה נדמה שאין יפה יותר מלקרוא את מילות השיר שכולו קודש קודשים. וכמו הן ממש נכתבו עליך וצרובות בדמותך:
‘שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ; עַל-כֵּן, עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה; הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ–נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ‘..
ולוואי עוד נמשיך להתבסם, להתלהט, להבעיר נשמותינו ולהפיג צינתנו, באורך היוקד של אשך הבוערת. רבי שלמה בן רבי נפתלי, קרליבך. הנַגֵּן הַמְנַגֵּן הגדול של דורנו. שלשמו ולזכרו תאוות כל נפש.
רצ״ב וידיאו להופעה מופלאה של ר׳ שלמה, אחת מני הופעות לאין מספר שקיים בחייו.
