בשנה שעברה זכיתי למסור סדרת שיעורים בנושא ׳התשובה׳. בסדרה זו ניסיתי בכול שיעור להאיר זווית רעיונית-הגותית אחרת בנושא התשובה, זאת מתוך עולמות שונים של הגות
אז הלילה – בעת רעווא דרעווין, כשבאו ונתקבצו אצל ביתי כמה מבני משפחתי היקרים ועוד כמה חברים אהובים, לשמוח בצוותא חדא, בשמחת יום הולדתי –
ב-6 באפריל 1903 פרצו בעיר קישינב פרעות קשות ביהודי העיר. הפרעות פרצו בעקבות דם שהאשימה את יהודי העיר ברצח נער נוצרי למטרות דתיות. מאות רבות
להיות בן חורין, זה גם לדעת להעיז, לעשות מעשים שאין חתרניים, שונים, ואף מסוכנים מהם. המבחן הראשון של העם היהודי, לאחר שהוא מזדכה על חירות
מבוא: בשנה שעברה – פסח תשפ”ג עסקנו בעניינה של העדות והאופן שבו היא מתאמתת באמצעות רצף המורשת הבין דורי בסיפור יציאת מצרים. אך במאמר זה
חג הפסח השנה הבעל”ט – תשפ”ד יהיה שונה מאוד מהרבה מאוד פסחים שקדמו לו. יהיה בו משהו שהוא בעיניי לא פחות מהיסטורי. כי מעבר לעובדה
במאמר הזה, אני רוצה לעסוק באחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד (מס׳ חולין קלט’ ב’), כזה שכולו רצוף רמזים ורעיונות עצומים. זהו הולך להיות מסע הגותי
בשבת האחרונה סיימנו את ספר שמות. קראנו בקול “חזק חזק ונתחזק”, ואנו שמים את פעמינו לספר השלישי בחמישה חומשי התורה – ספר ויקרא. זהו גם
לפני שלוש שנים, בין כסה לעשור תשפ״א, הייתה לי הזכות למסור שיעור מיוחד באמצעות הזום (הימים היו ימי סגר הקורונה השני), שבו למדנו בעיון גדול
יום הכיפורים הוא יומה של השביתה. בל’ הכתוב הוא נקרא ‘שבת שבתון’. השבת של השבתות כולן. ובדייקא קריאתו של הכתוב ביום זה היא על השביתה:
