חירות

המאמר עוסק במהותה של החירות האמיתית, המוגדרת כיכולת אנושית לפעול מעבר להיגיון ולפרוץ מחסומים פנימיים של פחד. דרך סיפור קריעת ים סוף, המאמר מדגיש כי האדם המאמין אינו מסתפק בתפילה פאסיבית, אלא נדרש ליטול אחריות ולבצע “קפיצה” נועזת אל תוך חוסר הוודאות. פעולה הרואית זו, המגולמת בדמותו של נחשון בן עמינדב, הופכת את האבסורד למציאות ניסית ומולידה מתוכה את שירת הגאולה. השירה מבטאת התעלות מעל חוקי הטבע והלוגיקה, המאפשרת לאדם לחוות הרמוניה רוחנית עמוקה ואופטימיות גם מול אתגרים קיומיים כגון זיווג או מוות. עם זאת, מובהר כי לצד רגעי השיא המופלאים, יש צורך חיוני בחוק ובמשפט כדי לעגן את החירות בסדר חברתי וממשי.

מבוא: במאמר שפרסמתי בעבר עסקתי בעניינה של העדות והאופן שבו היא מתאמתת באמצעות רצף המורשת הבין דורי בסיפור יציאת מצרים. אך במאמר זה ברצוני להצביע

הקדמה: בעוד איזשהו פרק זמן, כנראה לא ארוך מדי, ברגע קט אחד יתחולל משהו שהוא יהיה דרמטי ואפילו מכונן בהיסטוריה של עמינו, יהודי קשיש אחד

בשנה שעברה זכיתי למסור סדרת שיעורים בנושא ׳התשובה׳. בסדרה זו ניסיתי בכול שיעור להאיר זווית רעיונית-הגותית אחרת בנושא התשובה, זאת מתוך עולמות שונים של הגות

חג הפסח השנה הבעל”ט – תשפ”ד יהיה שונה מאוד מהרבה מאוד פסחים שקדמו לו. יהיה בו משהו שהוא בעיניי לא פחות מהיסטורי. כי מעבר לעובדה

לפני שלוש שנים, בין כסה לעשור תשפ״א, הייתה לי הזכות למסור שיעור מיוחד באמצעות הזום (הימים היו ימי סגר הקורונה השני), שבו למדנו בעיון גדול