לפני שבעים ושש שנים, בתאריך י׳ שבט תשי”א – 17/01/1951 נפל דבר בישראל. הרב מנחם מנדל שניאורסון (חתנו של הרבי הקודם מחב”ד, רבי יוסף יצחק
המאמר מנתח את משמעותה התיאולוגית של השבת גופתו של רס”ר רני גווילי הי”ד מעזה לקבר ישראל, תוך קישור ליציאת מצרים ופרשת בשלח. הכותב משתמש במושגים מתורת הקבלה, כגון “שבירת הכלים” ו”בירור ניצוצות”, כדי להסביר את החובה המוסרית והרוחנית לחלץ כל אדם ואור ממקומות החושך. הירידה למצרים, בדומה לסבל בשבי, נתפסת כשליחות של תיקון קוסמי שמטרתה להוציא את ה”יקר מזולל” ולהשיב את ההרמוניה לעולם. המאמר מדגיש כי השבת החטופים, חיים ומתים כאחד, היא ביטוי לחירות אמיתית ולניצחון הנצח על הזמניות והכאוס. בסיום, המאמר קורא להמשך המחויבות הלאומית לאחדות ושלמות, לצד הכרת תודה לגבורת החיילים שפעלו למען מטרה קדושה זו.
זהו מאמר דרשני – פילוסופי המנסה לפענח את אחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד העוסק בקריאה של פרשת ‘החודש הזה לכם’ שבפרשת בא, הפותחת את סיפור יציאת מצרים. המאמר מנסה לזהות באותה אינטרפרטציה תלמודית להבנת טיבה וסודה של בשורת החירות שהתגלתה ביציאת מצרים.
המאמר בוחן את מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר ככלי רוחני המחבר בין עבר, הווה ועתיד. המאמר מנתח את הסתירות לכאורה בדברי המשנה והרמב”ם כדי להראות שהגדת הסיפור לבנים אינה רק חובה לימודית, אלא דרך להפוך אירועים היסטוריים לחוויה קיומית נוכחת. דרך שמותיו של אלוהים והשימוש במושג ה**”פקידה”**, מוסבר כי החירות האמיתית טמונה ביכולת של האדם לראות עצמו כחלק מרצף דורי נצחי. בניגוד לעבדות המצרית המקדשת את הקיים, עם ישראל מצווה על תנועה אינסופית ועל העברת המורשת הלאה. בסופו של דבר, הסיפור בלילה זה נועד ליצור “הווה הוליסטי” שבו הגאולה הראשונה מתלכדת עם הציפייה לגאולה העתידית. מטרת המצווה היא להנכיח את שם הוויה בעולם דרך הקשר החי שבין אבות לבנים.
המאמר מנתח את הגותו של האדה”ז בעל התניא, סביב ההבדל בין שמות האלוהות “אלוהים” ו-“הוויה” כמענה לשאלת שעבוד מצרים. השם “אלוהים” מייצג גילוי פלורליסטי ואינדיבידואלי, המאפשר לכל פרט בבריאה, מהצומח ועד לצדיקים, לפתח קשר דתי סובייקטיבי וייחודי. לעומת זאת, שם “הוויה” מבטא גילוי קולקטיבי ומוחלט שאינו תלוי במעשי האדם, אשר נחשף במלואו רק לאחר “איפוס” הזהות הפרטית בכור היתוך של סבל וגלות.
המאמר מדגיש כי אחדות הגורל בגלות היא שסללה את הדרך לנס הגאולה ולמעמד הר סיני כחטיבה לאומית אחת. בסיום המאמר מוצעת תובנה פדגוגית, לפיה יש לחנך נערים תחילה למציאת האלוהות הפרטית בליבם ורק לאחר מכן להובילם אל המחויבות המוחלטת. גישה זו רואה בחיבור האישי והפנימי תנאי הכרחי לשימור המורשת היהודית לאורך זמן.
תורה זו של האדה״ז בס׳ ליקוטי תורה לשיר השירים (עמ׳ לג׳) היא יסודית ועמוקה מני ים. היא נוגעת בשאלת מקומן של האותיות והמילים בהווייה בכלל ובהווית האדם בפרט – ככאלו שעניינם הוא גילוי ויצירת זיקה בין האדם אל האינסוף. האדה״ז כורך במאמר זה בין עניינן של האותיות ואפשרות הופעתן, לעניינן של הגלות והגאולה – הפרטית והכללית. במאמר זה אנסה לשרטט קריאה פרשנית – מודרנית בתורה זו, ובאופן שבו לטעמי יש לקרוא את דברי האדה״ז ולהבינם כדבעי. המאמר נלמד והתלבן אצל חלקת מחוקק ספון בעיר האדטיש שבאוקראינה, ביומא דהילולא דאשתקד – כד׳ טבת תשפ״ד.
המאמר בוחן את מוטיב הראייה בפרשת שמות כציר מרכזי המבשר את המעבר משיעבוד לגאולה. הכותב מזהה ארבעה רגעי מפתח של חמלה אנושית והתבוננות — החל מהמיילדות ובת פרעה ועד למשה רבנו — המדגישים כי הניצוץ המוסרי והיכולת לראות את סבל הזולת הם התשתית לחירות. בשיאה של הפרשה, המפגש במעמד הסנה מסמל את הדיאלוג הראייתי בין האדם לאלוהים, שבו ההכרה ההדדית מחלצת את הפרט והאומה מהמֵצר. דרך מחלוקת חז”ל על הסתרת פניו של משה, הטקסט מבהיר כי הארת פנים וקשר עין בלתי אמצעי הם תמצית הגאולה ושיאו של מעמד הר סיני. לסיכום, המקור מציג את התודעה האנושית הערנית ככוח המאפשר את הופעת האלוהות והחופש בעולם.
פתיחה: מאמר זה הוא קריאה פרשנית בתורה הראשונה לפרשת וארא בס׳ ׳תורה אור׳[1]. הוא נוגע במה שבעייני נתפס כרעיון שהוא לא פחות ממהפכני ודרמטי במשנתו
הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר
המאמר את מהות הגלות והגאולה דרך מושג הדיבור והשתיקה בפרשת ויחי ובסיפורי המקרא. המחבר מסביר כי חוסר היכולת לנשום וליצור רווחים בין המילים הוא ביטוי לגלות, בעוד שהגאולה מתבטאת בדיבור רהוט, מדויק ובעל משמעות. לצד זאת, מודגשת חשיבותה של השתיקה ככלי להתמודדות עם מצבים טראגיים ובלתי נתפסים, כפי שהפגינו יעקב ומשה. השתיקה אינה רק חוסר במילים, אלא הכרה בענווה במגבלות התבונה האנושית מול המסתורין האלוהי והקיום הכאוטי. בסופו של דבר, היכולת לאזן בין הדיבור לשתיקה היא זו המאפשרת חיבור שורשי לאמת ולמסורת האבות. כך הופכת השתיקה של יעקב בערש דווי למסר נצחי של אמונה ואחדות עבור דורות העתיד. בהמשך לכך, הוא מאיר את דמותו רצופת השתיקות של מורי ורבי הגאון המופלא רבי משה שפירא זצ״ל – הגותו ומשנתו הייחודית. לפרשת ויחי ובמעבר לפרשת שמות – ולעשרה בטבת יום השנה התשיעי לפטירתו של רבינו משה שפירא זצ”ל