תורה שבעל פה

המאמר בוחן את הפער המושגי בין הציווי המקראי “עין תחת עין” לבין יישומו ההלכתי כתשלומי ממון, תוך ניתוח תפקידו של בית הדין באיזון בין הרתעה לשיקום הנחבל. המחבר מציג הבחנה פילוסופית בין “התורה הכתובה”, המייצגת אידיאל מוסרי מופשט של צדק אלוהי, לבין “התורה הנקראת”, המתאימה את הצו למציאות האנושית הפרגמטית. דרך דברי הרמב”ם ופרשנים נוספים, מוסבר כי התורה עצמה מחייבת את חכמי הדורות להפעיל שיקול דעת משפטי השולל נקמה גופנית ומעדיף תיקון בר-קיימא. גישה זו מודגמת גם דרך דיני המלקיות ופרשת המקלל, המדגישים כי המוסר הטהור חייב לעבור עיבוד במערכת הדינים כדי להפוך ל”הלכה למעשה”. לסיכום, הטקסט מבהיר כי הפרשנות החז”לית אינה עוקרת את הפסוק מפשוטו, אלא חושפת רובד ביצועי שנועד לכונן חברה צודקת ומוסרית.

“אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם