על לוחות ראשונות ולוחות שניות בישיבת פונוביז׳. מאמר הגותי- אישי לזכרו ודמותו של הגאון רבי גרשון אדלשטיין זצ”ל שנסתלק היום לבית עולמו.1 min read

שני סוגים של לוחות הברית היו שם בישיבת פונובי׳ז, הישיבה הגדולה בה למדתי אי אז לפני למעלה מעשרים שנה. לוחות ראשונות ולוחות שניות. שני זוגות לוחות שכל אחת מהם ייצגה בעיניי אסכולה תורנית אחרת, אמנם שניהן היו דומים מאוד זה לזה, אבל בו זמנית גם שונים בתכלית.

מדברי חכמים למדנו כי העובדה כי לוחות ראשונות נשברו, קשורה לכך שהם ניתנו בפומבי, בקול רעש גדול, בלפידים ואש גדולה, דבר שגרם לכך שניתנה בהם ‘עינא בישא’ (עין הרע), זאת לעומת הלוחות השניות שניתנו בצנעה, שם בסתר המדרגה של נקרת הצור, במעמד האישי והפנימי של משה רבינו לעומת המקום.

אז בפונוביז’ ההיא, היו שתי גרסאות של מתן תורה שהתגלו שם לעומתי, בשלב די מוקדם של הגעתי לישיבה. בגדול הייתי מאבחן את אותן שתי אסכולות, ככאלה המיוצגות בדמותם של שני ראשי הישיבה המיתולוגיים, הני תרי צנתרי דדהבא, שהלכו יחד כתף אל כתף, בהוראתם בישיבה והנהגתה, למעלה משבעים שנה. ומי שהייתה לי הזכות להכיר ולהתוודע מקרוב לתורתם ואישיותם: ר’ גרשון אדלשטיין ותורתו מחד, ומי שייבדל לחיים טובים, ר’ בערל׳ פוברסקי ותורתו, מאידך.

את תורתו של ר’ בערל’, הייתי מאפיין כתורה של לוחות ראשונות. זאת תורה שכולה אש וגופרית, יש בה תסיסה ומתח מתמיד. היא לעולם חותרת לחידוש, לאיזושהי אמירה של מעבר, משהו שלא נאמר עד כה, למצוא את השונה והמיוחד, ובעיקר את הבוהק. כן, זאת תורה שעצם החוויה הכי בסיסית שלה, נושאת בחובה את ההנחה האפריורית, כי ישנו שם ברק, ישנה איזושהי גאונות פנימית המוכמנת בגוף הטקסט הנפלא של התלמוד, שעלינו לעשות הכול לעמול ולחצוב, לפלפל ולהעמיק, בכדי שנצליח לחלץ ולדלות את העמקות המנצנצת הזאת חוצה, לגאול את אותם אבני פלא הספונים אי שם במעמקי ים התלמוד.

ואכן כך היו תמיד שיעוריו של ר’ בערל’. על זה “פקיע שמייהו” (פקע שמם). על בית המדרש הזה שכולו חידוש, הוא זכה בתהילתו הנודעת. כמה סער וסופה היו שם בשיעוריו, כמה הם היו בורקים ופורצי דרך, חושפים מהלכים חדשים בסוגיה, זוויות אחרות בל׳ הרמב”ם או מי מהראשונים, שבאמת לקחו אותך למקום הבנתי אחר, כזה שלא היית בו שעה קלה קודם לכן, רגע לפני שנכנסת לשיעור.

מה שכן, אם בלוחות ראשונות כל המראה הגדול הזה, הביא לכך ש “וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק”, בלוחות הראשונות הללו בגרסתם הפונוביז’אית ההיא, התגובה דווקא הייתה של היסחפות גדולה, הצטרפות הצורבים הצעירים בלהט, לשיעור הלמדני, לחידושים מאירי העיניים שנאמרו שם בחלל החדר. ובינו זאת, כמה זאת תורה של חירות אינסופית, תורה שעליה נאמר “חָרוּת עַל הַלֻּחֹת”. חירות של יכולת חידוש מבעיתה ממש, הכול בה מן האפשר, בלתי ניתן לדעת להיכן היא הולכת, לאיפה היא תיקח אותך. ואכן זאת תורה שכולה ריפוי, אין מי שלא מתרפא בה. הכול נשזר והולך, מוסבר ומואר שבעתיים לאור המהלך הרעיוני המתרקם. כמה יפה לקרוא בתורה כה שלמה והוליסטית, את ל’ חכמים: וְהָיוּ הַדְּבָרִים מְאִירִים וּשְׂמֵחִים כִּנְתִינָתָם מִסִּינַי!

אבל לעומת תורת הלוחות הראשונות המבהיקה הזאת, הייתה שם תורתו של ר׳ גרשון, תורה שהיא על טהרת הלוחות השניות, מתגלית בסתר המדרגה של עמל ויגיעה אינסופית, במקום שכולו צניעות והרכנת ראש. כמה תובענות צפונה בתורה הזאת, הקריאה להתמסרות מתמדת, למקום שעליו קורא ריש לקיש: “זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה”. התורה הזאת, היא כבר כזו שבאיזשהו מקום, פחות חותרת אל החדש והמנצנץ, אל פריצת הדרך של הגאונות המחשבתית, אלא דווקא אל העקבי והשיטתי, המוכר ואפילו הפשוט. התורה הזאת יותר מה שהיא שואפת לחדש, היא שואפת לשמר, להבטיח כי אותם לוחות שניות לא יישברו כמו קודמיהם הראשונות, שתובטח לנצח העברתה והנחלתה לדורות הבאים.

וכשם שבלוחות שניות, התנאי היסוד לקבלתם, היה אותה ענווה והרכנת ראש של אדון הנביאים, להיות במקום שעליו נאמר: “כְּמוֹ שֶׁהוֹדַעְתָ לֶעָנָו מִקֶּדֶם”, כהכוונה מטרימה לזכייתו הפלאית, להעפיל למקום של: “וַיֵּרֶד ה’ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם”, כך גם בתורתו של ר’ גרשון. כי ר’ גרשון היה בראש ובראשונה עניו בתכלית, אות ומופת להתבטלות אישית אל מול המראה הגדול של התורה וחובת עמלה ומסירתה. לא היה לו מגרמיה כלום, במובן הכי פשוט ומלא של המילה. הוא מיצב את כולו ככלי להעברת התורה, לוודא ולהבטיח כי אותה מורשת ישיבתית מפוארת, לא תישכח חלילה מפי הדורות הבאים. וכשאני מדבר על מורשתו התורנית, כוונתי בראש ובראשונה, לדוגמא האישית המופתית שהוא ייצג בהווייתו.

מנקודת השקפתי בישיבה, דמותו של ר’ גרשון היוותה אולי את השיעור היותר עמוק שלמדתי הימנו בשנות שהותי שם בישיבה.

לא אשכח איך הייתי מביט בו בהשתאות ממש, בהליכה השקטה שלו, בדמותו הסטואית, עושה את דרכו דבר יום ביומו אל גבעת הישיבה, באותה עקביות ושיטתיות, ברוטינה נצחית שהוא כמו היה יצוק בה, כביכול ממש נולד לתוכה. היה בו משהו בתנועה הזאת שלו, שהרגשת שהזמן לא תקף בה, שהיא מתקיימת בחלל פנימי משל עצמה. כי ר’ גרשון לא באמת היה שייך לכאן, לעולם התזזיתי שלנו, זה שחי מחידוש לחידוש, רצוף בסקרנות ונבירה מתמדת, כזה שרק רוצה לחשוב אחרת, שונה ומיוחד.

אבל את ר’ גרשון לא עניין להיות מיוחד ושונה, הוא פשוט לא היה שם במקום הזה, הוא חי לו בספירות העליונות שלו, בממד ספרטני שהוא גבוה מעל גבוה מעל ההוויה הריאלית המצויה. שם באותו מקום אינטימי הוא זכה להעפיל ולהתעלות בעולמו הרוחני. וכלך לכם אצל השיר “המתמיד” של חיים נחמן ביאליק, בשביל להתחקות אחר דמותו הטיפוסית של תלמיד החכם כפי שיוצגה בדמותו של ר’ גרשון.

והרהרתי הערב ע”כ, כי בל’ חכמים המילה שינון משמעה לימוד, “שנו חכמים”, “משנה” וכו’. אבל כפי שכולנו יודעים, לשנן משמעו בראש ובראשונה, לחזור. זאת תפיסה שהיא הפכית לחלוטין, לגישה החותרת לחידוש מתמיד. הלימוד כחזרה מופיע מלכתחילה כרפטטיבי, ככזה שכל שאיפתו הוא להטמיע ולהנחיל, לוודא שהלימוד משתנן ומתקבע בליבות התלמידים, שאותה תורה נצחית לא תשכח חלילה מפי זרעינו. או בל׳ חכמים, שלא תיפסק ישיבה מישראל. ולא בכדי, התורה שבעל פה, שהיא כולה בסימן של משנה ושינון, מיוצגת דווקא עם הלוחות השניות. זאת תורה שכל מה שיש בה, זהו עמל אינסופי לחזור ולצרף מחדש את האותיות הפורחות באוויר.

וכזה היה ר’ גרשון, המשנן האולטימטיבי. כל ימיו היו בסימן של רפטטיביות, היכולת הכמעט על אנושית הזאת, לעשות את אותו הדבר בדיוק לאורך קרוב למאה שנה. ללמוד את אותם הטקסטים בדיוק, פעם אחר פעם, לחזור ולשנן מי יודע כמה פעמים, להעביר את אותם שיעורים עם פלוס מינוס אותה האינפורמציה, במשך עשרות רבות של שנים. אבל העניין, כי לא באמת באינפורמציה עסוקים אנו כאן, אלא ברציפות של תורה, בהנחלה של משהו שבעיני ר’ גרשון, הוא בסך הכול שליח נאמן של ההיסטוריה היהודית לדורותיה, להעביר את התורה כנתינתה! בלי טריקים ובלי שטיקים, ואפילו בלי פלפולים וחידושים חוצבי להבות, אלו היו בעבורו הרבה יותר כתפאורת רקע נוצצת, משהו שהוא יותר Nice To Have מאשר באמת חיוני לגופם של דברים, לגופא של אותה תורה נצחית.

והיום בשעת ההלוויה – אשכבתיה דרבי, כשחזרתי לעמוד שם למרגלות הגבעה ההיא, והאזנתי בדומיה להספדים רצופי התוגה והסופרלטיבים שנישאו שם, נזכרתי גם אני בדמותו של ר’ גרשון. מה היא היוותה בעבורי? איך תקשרתי לעומתה. כמה זיכרונות צפו ועלו פתאום, בייחוד כאשר נישא קולו של מורי ורבי הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי (או כפי שאני קורא לה כאן במאמר זה, ר׳ בערל׳, כשמו היותר ידוע). נזכרתי איך העדפתי דווקא לחמוק משיעוריו של ר׳ גרשון, להיעדר מהם כמעט בהפגנתיות, ולאמץ במובהק דווקא את שיעוריו של ר׳ בערל׳. כמה חדווה נתנו לי השיעורים ההם, כמה הבהיקו לי בדעתי, האירו בעדי כל כך הרבה חידוש וסער. ולא בכדי, מצאתי לנכון ללכת אחרי בערל’, לדבוק בו, לשתות מימי תורתו, תורה שיש בה ממד גאולתי, של “תורה חדשה מאתי תצא’, כך גם הייתה בידי הזכות לחלוק עמו חברותא יומית על פני תקופה משמעותית. קשה לי אפילו לתאר את החוויה והעושר שהיו שם בחדר ההוא של ר’ בערל’, סְפֵירָה נפלאה שכולה חידוש.

אבל מה לעשות, ואיכשהו בחרתי להמשיך הלאה. זה לא סוד שכיום אני נמצא במקום אחר לחלוטין. אני לא נכנס פה לשאלה אם אני כן או לא מצטער על משהו, על צעד כלשהו מאותם צעדים של התרחקות שעשיתי לאורך השנים. אבל תהיה אשר תהיה תחושתי הסובייקטיבית ביחס אל המקום ההוא, והריחוק שמצאתי ועודני מוצא לנכון לשמור לעומתו, ברטרו-פרספקטיבה חיצונית רחבה יותר, ברי לי כיום, כי באותם לוחות ראשונות שכה נצצו לי, היה יסוד מובנה של סכנת שבירה. שמתישהו הנצנוץ כבר לא יהיה מנצץ כל כך, פחות בוהק ומרגש, שאולי אפילו אתחיל קצת להשתעמם ממנו, ואנסה למצוא לעצמי מקורות וחוויות אינטלקטואליות אלטרנטיביות, כאלו שאף עשויים להיות הרחק מעולמו של בית המדרש כמטחווי קשת. זאת אליה וקוץ שאי אפשר להתעלם הימנה.

אבל לעומת תורת הלוחות הראשונות הללו, שסכנת שבירתן אינהרנטית להם כברירת מחדל, ניצבה שם איתנה מאי פעם תורתו של ר’ גרשון, תורת הלוחות השניות, בטוחה במקומה, יודעת שהיא תישאר שם קבועה ורצופה, שהיא לא תתרסק מתישהו לרסיסים. זאת תורה שאיננה תלוית חידוש מצועצע כזה או אחר, לא שואפת לשום דבר מלבד עצם התורה, כך איך שהיא כמות שהיא. כמה סיזיפיות יש בה בתורה הזאת, עמל ותובענות שאולי מהלך לעתים בחשיכה, זאת שעליה נאמר “במחשכים הושביני, זאת תלמודה של בבל”.

כי כשאני חושב על זה, אותם יהודים שעשו שם את העגל, כמעט רגע אחרי שהם קיבלו את הלוחות הראשונות, מה שהם חיפשו זה ריגוש. איכשהו פתאום הם חוו את המציאות בגרסתה המשמימה, את הבדידות הקיומית, כשאין שם מישהו מעליהם המחולל בעדם אותות ומופתים על כל צעד ושעל. ומכאן קצרה הייתה הדרך, לחגיגת המחולות והלפידים. רוצים משהו חדש, זאת הייתה הססמא, הבו לנו משהו אחר, נוצץ וזוהר, כזה שהוא מעשה ידינו. כן, אלוהים שהוא כולו חידוש מעשי ידי אדם. זאת תוצאת לוואי של ההתמכרות אל החדש והמיוחד, אל הפירוטכניקה הזוהרת של הקולות והלפידים, ההר העשן וכול היתר. אבל בתורת הלוחות השניות, כל זה פשוט לא קיים, היא מעוגנת דווקא בשגרה הכביכול משמימה ואפרורית, אין בה שום דבר מלבד התמסרות וענווה, שקידה ואהבת תורה לאין קץ.

ונזכרתי היום בהלוויה, גם בתקיעות השופר המפורסמות של ר׳ גרשון. איך הוא היה עומד שם על בימת הישיבה ומראהו כמראה מלאך אלוהים, ועם השקט הפנימי הכה אופייני שלו, הוציא שם מהשופר שבידו את התקיעות הכי שקטות ששמעתי בחיי. כאילו הוא נשף שם אל תוך השופר את תמצית הסטואיות שהייתה שם בתוכו פנימה, חלק אותה עמנו. היה בזה משהו רווי הוד ורוממות שקשה לי לבטא במילים. אלו היו תקיעות שלא ניסו לזעזע בקולניות הפומפוזית שלהם, באיזשהו הדהוד מרעים במיוחד, אלא דווקא בדיוק ובמונוטוניות הכמעט אבסורדית שאפיין אותם. כך כמו הייתה דרכו לקרוא לנו: עורו ישנים משנתכם ונרדמים מתרדמתכם! כי כזה היה ר’ גרשון, בדיוק כמו תקיעותיו, וכאלו היו תקיעותיו, בדיוק כמו ר’ גרשון.

וכמה מודל התורה הזאת – של הלוחות השניות בדייקא, הוא זה שבעומקו המייצג את האתוס החרדי במובנו המסורתי. כי החרדיות בבסיסה לא שואבת לשום חידוש, אדרבה, החידוש זר לה, חדש אסור מן התורה, כבר פסק החת”ס אחד מאבותיה הרוחניים. כל שאיפתה אינו אלא לשימור, להטעמה והנחלה, לוודא שהמסורת עוברת, שהיא נשמרת בטהרתה הרפטטיבית. שעתוק בעבורה, לא רק שאינה מילת גנאי, אלא כמעט אפילו אידיאל. כך הפכה התיאולוגיה והמחשבה ההגותית, לנטע שבהרבה מובנים, הוא זר לאתוס החרדי. לא מעניין אותה להעמיק ולייצר מסילות של הבנה במכמני עולם האמונה, כי אחת היא שקידתה של החרדיות, לשמר את אותו קשר גורדי, בין העם היהודי לאלוהיו, ובעיקר בין העם היהודי למורשתו הקדמונית.

כך שאם אני בבחירה האישית שלי, נשביתי בקסמה של תורת הלוחות הראשונות, מבית מדרשו של ר’ בערל’, החרדיות כקהילה, בחרה בדיוק את הבחירה ההפכית. כי עם כל הכבוד לר’ בערל׳ ומעמדו המיוחד בחברה החרדית (בוודאי בזו הלמדנית – ישיבתית), הוא לא באמת יכול לשמש כנושא דגלה של החרדיות, כמייצג ארכיטיפי של זהותה העמוקה. אבל לעומתו, מי שכן זכה לכס ההנהגה, היה ר’ גרשון. דווקא האיש הדי אפרורי הזה, עם הקביעות והשקט האינסופי שאפיין אותו, הפך להיות המנהיג החרדי הבלתי מעורער שלה. אתם מבינים? זה מה שהחרדיות באמת זקוקה לו, נאמנות ומסורת, שקט ואפילו אפרוריות.

ושמא כיום ממרום גילי וממקומי הנוכחי, אני יכול לחזור ולהתגעגע דווקא אל המודל הקדמוני הזה, אלא התורה הקבועה והפשוטה. כזו שאולי אין הרבה חידוש ובוהק, אבל אוי כמה היא רצופה מסירות ואהבה, אותה אהבת תורה יוקדת שכמעט כמאה שנים, לא חדלה לבעור בליבו של האיש הכה מופלא הזה, הגאון רבי ירחמיאל גרשון אדלשטיין זכר צדיק וקדוש לברכה!