על עניינה של ה’ברכה בתורה תחילה’ וייחודיותה של התורה כמטרימה להוויה. מאמר אישי-הגותי מיוחד לחג השבועות תשפ”ג1 min read

לפני כמה ימים צפיתי בסרטון יוצא דופן. הוא היה מרתק ומשובב לב מצד אחד, אך בו זמנית, הוא גם עורר בי לא מעט תהיות ומחשבות. היה זה סרטון שבו נראתה קבוצת נשים חרדיות, שמסיימות בצוותא את מסכת סוטה שנלמדה בחודשים האחרונים במסגרת סדר לימוד הדף היומי.

אז מדוע היה זה מרתק ומשובב לב? דומני שאין באמת צורך להסביר. נשים חרדיות שכל חייהן הודרו מלימוד תורה, בוודאי באופן כה שיטתי ורציני, זוכות לסיים עוד מסכת מהתלמוד הבבלי, אחרי שנשאן ליבן אותן ללמוד ולהתעמק, כנגד כל המוסכמות הרווחות בסביבתן. כך שכמה ברכה מביאה בכנפיה תופעה שכזו.

אך עם זאת, יש בתופעה הזו משהו שגרם לי למעט תהייה ובלבול. כי בכול זאת, המסכת שאותה סיימו אותן נשים, הייתה מסכת סוטה. זאת מסכת הרחוקה מלהיות קלה לעיכול בזמנינו בכלל, ובפרט בעבור נשים עם מודעות פמיניסטית מפותחת, שבעבורן הפטריארכליות הגברית היא סממן תרבותי אנכרוניסטי שראוי לה לעבור מן העולם ויפה שעה אחת קודם.

ובכל זאת, הן עמדו שם בעיניים בורקות ולב נרגש, וקראו את הטקסט הכ״כ סתום וחידתי הזה (ואפילו אנכרוניסטי) של סיום המסכת. ובטוחני שלא היה בזה ולו בדל של גוזמא או משהו מעושה. האמנתי להן לכול מילה כשהן קראו שם מתוך הספר. כאשר חלק מהטקטס הייתה התפילה הידועה הזאת:

“הַעֲרֵב נָא ה’ אֱלֹקינוּ, אֶת דִּבְרֵי תּוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ כּוּלָנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כּוּלָנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתְךָ מֵאֹיְבַי, תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ: כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי. יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ, לְמַעַן, לֹא אֵבוֹשׁ. לְעוֹלָם, לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ: כִּי בָם, חִיִּיתָנִי. בָּרוּךְ אַתָּה ה’ לַמֽדֵנִי חֻקֶּיךָ. אָמֵן אָמֵן סֶלָה וָעֶד..“

והבטתי בהן וחזרתי והאזנתי לטקסט, וניסיתי לצלול אל המילים הקדמוניות הללו. ולרגע היה נדמה לי שהבנתי את סוד העניין הזה. כי מה שהמילים הללו מגוללות בפנינו, זאת את העובדה העמוקה שיש בו בלימוד התורה משהו אחר לחלוטין. זהו חיבור ששורשו נמצא במקום שהוא גבוה מעל גבוה, עמוק ופנימי לאין ערוך, מכול סוג של לימוד וחוויה אינטלקטואלית אחרת, בכך שזאת חוויה שנעשית בתוך קונטקסט שהוא הרבה יותר רחב ומשמעותי ממני הלומד כפרסונה העומדת לכשעצמה. לימוד התורה במתכונתו הראויה, אמור להיות כזה שאנו כביכול מחילים על עצמנו אי אלו הנחות, תפיסת עולם וראייה רחבה והיסטורית של אותו לימוד. זאת תפיסה אתנוצנטרית הרואה את הלומד בתוך רצף של מסורת בין דורית, הצטרפות קולקטיבית והיסטורית.

כי מה שהטקסט הזה מלמד אותנו, הוא כי אותה “ערבות” בתורה שאנו כה חפצים בה, נגזרת בראש ובראשונה מתוך מקום של הסתופפות. אנחנו רוצים להיות אלו שהם בבחי’ “יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תּוֹרָתְךָ“, באשר בעבורנו לימוד התורה אינו אך חוויה אינטלקטואלית גרידא, אלא כזאת האמורה לגעת בבסיס הווייתנו, להיעשות למשהו שנמזג בחומר הגלם היותר ראשוני שעושה אותנו למי ולמה שאנחנו. כך שידיעת השם המיתית, בהקשר זה, היא חלק אינטגראלי מלימוד התורה התבוני.

ישנו מאמר חכמים ידוע, הפותח בפנינו צוהר עמוק להבנת עניינו של הלימוד, כפי שאמור להתקיים במתכונתה המכוונת:

“מר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת וגו’ ויגידה על מה אבדה הארץ, דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו, אמרו נביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב”ה בעצמו, שנאמר יאמר ה’ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה..” (מס׳ בבא מציעא פה’ ע”ב).

זהו מאמר שכמה שהוא ידוע, עודנו חידתי ונפלא עד מאוד. הנביאים והחכמים נלאו להבין את השאלה הקיומית העמוקה “על מה אבדה הארץ”? מה יש בהם בחיים שלנו, אולי בהוויה הקוסמית כולה, יסוד כה טרגי של חידלון וטרגדיה? אך אף לא אחד מהם הצליח לחלץ תשובה שבאמת תוכל לשפוך אור על שאלת היסוד הכה קרדינאלית הזו, עד שאלוהים בעצמו כביכול ניאות להעניק בעבורנו את התשובה הנוקבת: “על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם.. שלא ברכו בתורה תחילה“

הוי אומר, לא על עצם עזיבת התורה אנו מדברים כאן, אדרבה, ייתכן ודווקא ישראל עודם מחזיקים בתורה, אבל עדיין משהו כאן בעייתי, העיקר חסר מן הספר, זאת באשר “שלא ברכו בתורה תחילה“. אי”צ להכביר במילים כמה שזה עניין תמוה, מה יש בעניין זה של “לברך בתורה תחילה”? על מה בדיוק אנחנו אמורים לברך? מדוע שלא פשוט ללמוד בלי כל התניה וברכה קודם למעשה הלימוד? מה נותנת הברכה? מה היא משרתת? וביתר שאת, מה יש בה שהיא כה חשובה ומשמעותית, עד אשר היעדרותה יכולה להוות סיבה לטרגדיה של לא פחות מאשר אובדנה של הארץ כולה חלילה?

אלא כי מכאן למדנו, שאותה ברכה האמורה כאן משמעה בעצם יציקת ההקשר שלתוכו מתקיים הלימוד. אנחנו לא באים אל חווית הלימוד מתוך מקום נקי, מן טאבולות ראסות, שכביכול עכשיו נפגשים עם התורה לראשונה. מה שעומד בבסיס, זאת ההנחה בדבר היסוד המיתי של הטקסט, העובדה שהוא חלק מהווית הראשית שלנו. כי זאת ליבתה האמירה המוכמנת של ברכת התורה: “אֲשֶׁר בָּחַר־בָּנוּ מִכָּל־הָעַמִּים, וְנָתַן־לָנוּ אֶת־תּוֹרָתוֹ”. זאת אמירה הנושאת בחובה משמעות כפולה: האחת, שהיא בדייקא הראשונה, הייחודיות הפרטיקולרית הלאומית, והשנייה, ההתייחסות אל התורה כהתגלות, העובדה שהתורה המצויה בידינו, נתונה לנו ממעל. כך ורק כך, מתוך האימוץ הדואלי של האמירה הזאת, התחושה שיש בידנו הזכות אך בעיקר החובה, להיות “נבחרים” במובן העמוק, להבין כי הלימוד הזה שלנו הוא חלק אינהרנטי מהשייכות הלאומית הגדולה הזאת, מורשת נצח של לימוד והעשרה, העמקה והתפתחות רוחנית ואינטלקטואלית כאחד. אך בזו זמנית, אנחנו גם יוצקים ממד מובהק של אמונה בתוך הטקסט, מזהים את הלימוד שלנו כאירוע שכולו על טהרת היחס אל הגבוה, האופן שבו התורה היא בעצם כלי טרנספורמטיבי בעמדה הדתית-קיומית שלנו לעומת “נותן התורה”.

זאת א”כ עניינה של החובה “לברך בתורה תחילה“. רק ברכה שכזו המטרימה את הלימוד בעמדה הנפשית-תודעתית האמורה, באותן הנחות יסוד תיאולוגיות,  מסוגלת לחלץ את הלימוד מסתמיות אינטלקטואלית ועושה אותו לכלל משהו שהוא גבוה ורחב בהרבה, כזה שהוא יצוק ומחויב בבסיס ההוויה היהודית. וכמה נפלא העניין הזה, באופן שבו “ברכת התורה” יצוקה במסורת ההלכה היהודית, ממש עם סדר השכמת הבוקר. תחשבו על זה, אדם קם בבוקר, עושה את צרכיו, אומר ברכת אשר יצר, נוטל ידיים, אומר ברכת על נטילת ידיים, וממש כחלק בלתי נפרד מתהליך ההשכמה הזה נמצא ברכת התורה, כביכול יצוקה בבסיס הכי ראשוני ומידי של היום, כזו שמטרימה את כל מה שיקרה מכאן ואילך (הרעיון העמוק עוד יותר, מתייחס לכך שבראייה ההלכתית, חובת לימוד התורה היא למעשה מתמדת, כך שאין בעצם הפסק בין הברכה לבין הלימוד. אבל זה נושא הראוי להרחבה בפנ״ע).

רעיון זה לוקח אותנו לאופן שבו התורה מופיעה כקודמת לעולם. אותה: “חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם” (ל’ הגמ׳ במס’ שבת פח’ ע”א) התורה בהקשר זה, משמשת כנקודת השקה קיומית מתמדת, הנתונה בידי בני האדם להזדקק אל המקום הקדם – הווייתי, אל המטפיזיקה הרעיונית העומדת בבסיס הבריאה כולה. הרבה תורות ורעיונות ניתן ללמוד ולהחכים, אבל רק תורה אחת מסוגלת כביכול ליצור את הממשק הזה, את ההלימה בין עולם האַיִן הטרום-בריאתי למציאות הממשית והנוכחת כמות שהיא. וכמה התמרה עמוקה מוכמנת כאן, באופן שבו נעשית התורה כנקודה המצדיקה את הבריאה כולה, יוצקת בה ממד לימינאלי מובהק, כזה שמותח ומטמיע בה את ההתגלות ההיא בסיני, עוד דורות קדימה. עושה את אותו קול גדול שלא יסף, לקול גדול ולא פסק.

מן הראוי להזכיר כאן דברים שכתב הפילוסוף היהודי-גרמני החשוב פרנץ רוזינצוויג (שחי ופעל בראשית המאה 20) במכתב לידידו – בן דודו, רודולף אהרנברג. באותו מכתב מגולל רוזינצוויג את יחסו האמוני אל התורה וסיפוריה, הוא מביא כדוגמא את סיפור מסעו של בלעם ואתונו המופיע בפרשת בלק.

לדבריו של רוזינצוויג, בכל ימות השנה אין סיפורו של בלעם אלא בבחי׳ “אגדת עם” חביבה. אבל לא כך סיפור זה בעבורו, כשהוא נקרא מספר התורה הפתוח בבית הכנסת בשבת פרשת “בלק”. אזי מתייצב הסיפור ומותמר מאגדה לכלל לדבר-תורה. רוזנצוויג התייחס, כמובן, לממד הפנטסטי שבסיפור האתון הפותחת את פיה. וכך כותב שם רוזינצוויג:

״אנו נקראים לצעוד צעד נוסף ולומר, שלא רק אתונות מדברות ומלאכים שלופי חרב אנו מתקשים לפגוש. מנועה מאתנו גם הבִּטחה שאכן נדע מהו דבר-אלוהים שעלינו לשאת, שנוכל לאזֵן באותה בהירות כבלעם בין ההתייצבות האישית לתוכן הניתן לנו מן השמים. אנו יודעים, שגם על דְּברנו אנו אחראים, לא רק על התייצבותנו..״

וכאן מוסיף רוזינצוויג עוד כמה שורות, שמתקשרות להפליא לדברינו כאן, באופן שיש עלינו לגשת ולהתוודע ל״דבר האמת״ המתגלית לעומתנו, להפנימה ולהחילה בחיינו:

״אנו יודעים שאת דבר-האמת שבלבנו לא נקבל כדרך שבלעם האמין שקיבל, אלא נצטרך לחצוב אותו מקירות לבנו שלנו. לא פעם נטעה; לא פעם נהסס; לא פעם ייאלם פינו. אבל לא פחות מכך אנו יודעים שאם נהין להתייצב באותה נחישות עקשנית של בלעם, מתוך אותה זהירות וענווה שפיעמו בו, יעמדו לנו תבונתנו ומצפוננו, העמקתנו בדברה של המסורת והעזתנו להתמודד גם עם כשליה. אזי נוכל לומר את דבר-הקודש שבפינו ולדעת שמלאנו את חובתנו לפני אלוהים ועם בני האדם..״

ומה שתפס אותי במיוחד בדבריו, הוא האופן שבו הוא קושר את החוויה הדתית המטרימה של קריאת התורה בשבת, עם ספר התורה הפתוח וכו׳, לאופן שבו נחווים הדברים ומקבלים ממד עמוק של אמת מוסרית וחובה לעומת האלוהים ובני האדם כאחד. הוי אומר, קריאת הסיפור כשלעצמו אינה מספקת, בשביל שהיא תקבל ממד של ׳קבלת תורה׳, עליה לבוא במעטפת רוחנית – דתית – חוויתית שתעשה אותה לייחודית ונבדלת, כזו המהדהדת את קול ההתגלות בסיני גם אלפי שנים לאחר מכן.

ובנימה אישית:

לימוד התורה נוכח בחיי כבר עשרות שנים, בתקופות שונות שלעתים שונות וקוטביות זו מזו. הרבה התרחקתי מהמקום שבו גדלתי, לא מעט אלמנטים המאפיינים אותו, אינם עוד חלק מחיי כיום. אך זאת ידעתי גם לאורך כל השנים הללו, גם בתקופות ומצבים שבהם רציתי להיות רחוק שרק אפשר מאותו מקום, כי אם יש משהו שאני רוצה, אולי בכל מחיר, לשמר בחיי, להנציח בתודעתי, זאת אותה “ברכה בתורה תחילה“. ביחס הקיומי-מטאפיזי המטרים אל הידע. ההבנה שהידע הוא מחולל ההוויה ולא להיפך. שדווקא אותיות האל”ף בי”ת, הן אלו שבראו את השמים והארץ, כך שאם ברצוננו כמו לוודא את קיומנו, להצדיק את ההיות הכה נפסד ובר חלוף שלנו כאן, באמצעות צלילה חוזרת ונשנית, עקבית ויומיומית, אל עסק התורה. הראייה את התורה ככזו המשתיתה את החיים שלנו, והיחידה המסוגלת לעשות אותם לאמתיים, לנצחיים.

אז אולי אני נתקל בהרבה מאוד טקסטים שמאוד לא נוח איתם, וזאת לעתים גם בל׳ המעטה, אבל אני לא מוכן בשום פנים ואופן לתת להם לחדור פנימה אל ההיכל הנפש הפנימית שלה, לחלל את אותה קונספציה שהיא לא ממקודשת בעיניי, בראייה התורה ומקומה בהווייתי. כי אכן, לו הייתי לומד ‘ידע’, הייתי יכול לתהות לא מעט על התכלית והפשר של הרבה מאוד מאותם טקסטים ומשמעותם ומקומם בחיי, אבל באשר אני לומד תורה במובנה ההוליסטי והשלם, אני מחיל ומקבל, וממשיך לגרוס בעיקשות. כי מה לעשות, התורה היא איננה ‘תוכנית כבקשתך’. היא פני האומה, ופני ההוויה שלנו כמות שהיא. כך שאולי כאשר אני רוצה להחכים אני פונה גם לעוד הרבה מאוד טקסטים הגותיים אחרים, אבל כשאני רוצה להרגיש שייך, אפילו מוצדק בהוויתי במובן העמוק, אני פונה אל אותה איילת אהבים קדמונית, החמדה הגנוזה ההיא שניתנה אי אז בסיני ומצויה בידינו עד עצם היום הזה.

ואם אחזור לרגע אל אותן נשים נפלאות שזכו כך לסיים את מס׳ סוטה. ברי לי הדבר שלא היה קל להן ללמוד הרבה מאוד מאותם טקסטים ואמירות המופיעות שם באותה מסכת, אך דווקא בשל כך, אני רואה ביכולת שלהן בכול זאת ללמוד ולהתמסר, לייצר את המחויבות היומיומית הזאת, כלא פחות מאשר מופתית. יש כאן מחד, נשים שלא כולאות את דעתן ומקומן, יודעות להשמיע ביקורת ואף לא מעט הסתייגות, אך בו זמנית, נשים שלא מוכנות לוותר על התמצית הווייתית שלהן, אם תרצו, שלא מוכנות לחדול מ’לברך בתורה תחילה‘!

ועוד כמה מילים לסיום:

אנו נמצאים בעידן שבו אנו חווים חוויה כפולה ביחס לידע: מחד, הוא נעשה מצוי ביותר, במובנו היותר רחב ועשיר ומגוון, בפני כל שוחר דעת. הכול מצוי בלחיצת כפתור, אין דבר שבלתי ניתן להגיע ולהשיג, ואף להגדיר ולנסח. אך בו זמנית, דווקא בשל כך, נעשה הידע למלאכותי לחלוטין. עידן ׳התבונה המלאכותית׳ היא כבר כאן ועכשיו במלוא מובנה החיובי והשלילי גם יחד. זאת מהפיכת הבינה המלאכותית, עשויה לעלות עשרות מונים על מהפיכת הדפוס והאינטרנט גם יחד, לא רחוק היום וכמעט כל חלקה טובה בחיינו תנוהל באופן מלא על ידי אותה בינה מלאכותית.

כך שבמצב שכזה, מה בעצם נשאר לנו?

כאן דומני שהתשובה נעוצה באותה ה׳ברכה שבתורה תחילה׳, זיקת השייכות המטרימה את הידע, עושה אותו לחרוט ב DNA הזהותי, מובנה בתוך ההיות שלנו כחברה אנושית ויהודית. מחברת אותנו בעבותות הן אל ההיסטוריה והן אל הגבוה והטרנסצנטי, מעניקה לנו את התחושה שיש בשביל לחיות, לשאוף ולהתרפק. ואת זה חברים, לעולם שום בינה מלאכותית, לא תהיה מסוגלת לעשות. כך אנו יכולים להבטיח שחלילה כל תעשיית המלאכותיות הזאת, לא תרוקן לחלוטין את עולמנו מכול אפשרות למשמעות ופשר של אמת.

אז שנזכה באמת להמשיך ולחגוג את חגיגת קבלת התורה, בשמחה ובטוב לבב. להמשיך ולהשכים דבר יום ביומו, וליצוק את “ברכת התורה” בהווייתנו, לראות בה משהו שהוא כמאמר התפילה: כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה!

שיהיה לכולנו חג שבועות ומתן תורה בשמחה ובטוב לבב!