ב-6 באפריל 1903 פרצו בעיר קישינב פרעות קשות ביהודי העיר. הפרעות פרצו בעקבות דם שהאשימה את יהודי העיר ברצח נער נוצרי למטרות דתיות. מאות רבות
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.
חג הפסח השנה הבעל”ט – תשפ”ד יהיה שונה מאוד מהרבה מאוד פסחים שקדמו לו. יהיה בו משהו שהוא בעיניי לא פחות מהיסטורי. כי מעבר לעובדה
הימים הם באמת היסטוריים. כפי שכבר כתבתי ימים ספורים לאחר השביעי באוקטובר, אנחנו עוד רחוקים מלהבין באמת את הממד האֶפִּי המובהק של התקופה הזאת שאנו
אתמול בשעות המאוחרות של הערב, ההמון צבא כאן בשכונה על הרחובות. זרם עצום של אנשים, עם הרבה מאוד זעם קדוש בעיניים, פשט על הרחובות. הלפידים
בוקר אחד, ימים ספורים אחרי האסון הקשה בתולדותינו בשביעי לאוקטובר, התהלכתי ברחובותיה השוממים, האבלים וחפויי הראש של עירי האהובה והשוקקת ירושלים. קשה היה להכיל ואפילו
ביום שישי פרסם העיתון “ג’רוזלם-פוסט” סקר נרחב שנעשה בקרב אזרחי ישראל, ובו עלה ממצא מדהים ולפיו כשליש מאזרחי ישראל אומרים שאמונתם דווקא התחזקה בעקבות המאורעות
פרולוג אקטואלי: מדינת ישראל וההנהגה הישראלית, מתקרבות לרגע האמת – ממנו אולי הייתה מחשבה/תקווה במשך שלושת חודשי המלחמה הראשונים, כי יהיה ניתן לחמוק הימנה. זאת
יש משהו מאוד בולט בהלוויות צבאיות שהמת נוכח לעומתך באופן מאוד חי ומוחשי. הדיבור הוא לא עליו אלא אליו. דו שיח הכי ישיר, גלוי, אפילו
מדינת ישראל והעם היהודי ציינו השבוע 100 ימים לאסון הגדול ביותר בתולדותיה ובתולדות האומה היהודית, מאז השואה ותום מלחמת העולם השנייה. זהו זמן ראוי לניסיון