הימים הם באמת היסטוריים. כפי שכבר כתבתי ימים ספורים לאחר השביעי באוקטובר, אנחנו עוד רחוקים מלהבין באמת את הממד האֶפִּי המובהק של התקופה הזאת שאנו מצויים בה. ואם מישהו עוד היה צריך הוכחה מופתית לכך, הגיע האירוע המטורף לחלוטין אותו חווינו כולנו לפני כיומיים, באותו הלילה המופלא של מוצאי שבת האחרון, והוכיח זאת בעליל לכולנו.
כי באמת קשה להפריז במשמעות הדרמטית של מה שקרה כאן. לראשונה מזה עשרות שנים, הרפובליקה האסלאמית – ראש הנחש הגדול, הכריזה מלחמה גלויה כנגד ישראל ויצאה במתקפת טילים ברוטאלית – הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. זהו, עכשיו המלחמה היא כבר לגמרי ישירה ובלתי אמצעית – זה ישראל מול איראן. מדינת היהודים מול האימפריה הפרסית – שיעית.
אבל להיות כנה לרגע, הרי שבעבורי לא הייתה כאן הפתעה גדולה. מנקודת מבטי, ואף כתבתי ע”כ בימי הראשונים של המלחמה הזאת. בעיניי האירוע הזה של השביעי לאוקטובר, הוא קו פרשת הימים המשמעותי ביותר בתולדות מדינתנו. אבל לא רק בגלל המספרים והיקפי הזוועה וכו’, אלא בראש ובראשונה בגלל מה שהאירוע הזה שבר, מוטט וחשף. כי כשאנו מדברים על ה”קונספציה” שקרסה, זאת לא רק קונספציה אחת – בודדת, אלא מארג שלם של קונספציות שהמכנה המשותף של כולן הוא כל מיני סיפורים והנחות שסיפרנו לעצמנו ביחס לאויבינו. אלו לא היו סתם סיפורים, אלא כאלה שתכליתן היה לדחוס ולכלוא הרבה מאוד שדים מחרידים שהתעופפו כאן באוויר (ושעמוק בפנים היינו מודעים להם), לכול מיני בקבוקים הרמטיים. כך איכשהו הצלחנו לייצר לעצמנו מרחבים – דמיוניים – בטוחים לשקוע בתוכם, להתעטף בתחושת הכאן ועכשיו הניהליסטית והמפנקת.
מבחינה הזאת השביעי לאוקטובר היא נייר הלקמוס האפוקליפטי של כל מה שבא ועוד יבוא לאחריו. כך למעשה יש לראות את האירוע של מוצאי השבת ה14/04/24 כנגזרת ישירה מאותה קריסה קונספטואלית – קולוסאלית שהתרחשה חצי שנה קודם לכן.
או במילים פשוטות יותר, מה שבאמת קרה שם, זאת ההבנה שאנחנו באמת לא יודעים דבר וחצי דבר על מי שעומד מולנו. כל הפרשנויות, האנליזות, התיאוריות והפלפולים, ברגע האמת שווים כקליפת השום. פשוט שום כלום. רק דבר אחד ישנו לפנינו בצורה שאין וודאית הימנה: קנאות דתית – פונדמנטליסטית שחרטה על דגלה את השמדתנו המוחלטת. כזאת שגם תעשה הכול, אבל הכול, בכדי להגשים את המטרה הכ”כ עמוקה ופנימית הזאת שמפעמת בבסיס הווייתה. וזהו, כול היתר אלו הן כאמור, תיאוריות, פרשנויות ברבע גרוש, שנועדו רק לתכלית אחת ויחידה, לגרום לנו להיות יותר שאננים ואדישים למה שקורה סביבנו באמת, לסמא את עיננו מלהביט במציאות הנוראה הזאת בצורה נכוחה – עמוק בעיניה האימתניות.
וכשכול שנטיב להפנים את המציאות הזאת עמוק יותר, כך גם נטיב לתרגם זאת הלכה למעשה – ע”כ המשתמע והנגזרת מכך. זהו באמת תקדים שלא היה כאן קודם. ההבנה שאנחנו מצויים שעוד הרבה לפני שהיא על רקע פוליטי-מדיני-בטחוני כזה או אחר, היא דתית במובנה היותר עמוק וטוטאלי. אתם מבינים? האירוע הוא תיאולוגי, לא שום דבר אחר, ובאשר הוא אירוע שכזה שום דבר לא מופרך לגביו, הכול תקף בו, את זוועה שלא תתממש בו, לו רק יהיה לצד השני את האפשרות וההזדמנות לכך. וכשכך היא המערכה ואופייה, גם לוחות הזמנים והאופן שבו אנחנו מתכווננים לעומתה, משתנה בהתאם. שום דבר מלוחות הזמנים שהכרנו במלחמות קודמות, לא תקף כאן. כי אפשר אולי להילחם ולהכריע צבאות אדירים ומדינות עצומות, אבל להכריע אויב תיאולוגי זה כבר סיפור אחר, זה כבר לגעת ברבדים היותר עמוקים של מי שעומד מולנו, לנסות ולמגר בו איזשהו שד דמוני שניצב לעומתנו וקם עלינו לכלותינו.
אז אכן יש משהו שהוא לא באמת אפשרי עד תום, כי לך תמגר שד של אינסנטיב דתי כ”כ עמוק וטוטאלי, אבל זה לפחות שם לנו את הדברים בקונטקסט והפרופורציות הנכונות של האירוע התנכ”י הזה שאנו מצויים בו. עשוי לפחות לגרום לנו להבין כי הדבר האחרון שאנחנו אמורים להיות מופתעים אודותיו בתוך המערכה הזאת, זה דווקא הצפוי – הגלוי – והידוע, כל מה שכ”כ נאחזנו בו עד ליום המר והנמהר ההוא של השביעי באוקוטבר. כך שבפעם הבאה שנשב כולנו עמוק במקלטים בשתיים לפנות בוקר, כשמעלינו עשרות טילים מרחפים באוויר כמו מסרט בדיוני של גורג’ לוקאס, או בכול סיטואציה הזויה ומטורפת אחרת, שנדע בדיוק באיזה אירוע אנו מצויים ומה טיבו המדויק. בעיניי לפחות, יש משהו מפכח בעצם ההבנה הזאת, גם אם היא תובעת מאתנו עוד הרבה מאוד אוויר לקראת הימים שעוד בוא יבואו.
ושרק נדע בשורות טובות – ישועות ונחמות.
