מדינת ישראל והעם היהודי ציינו השבוע 100 ימים לאסון הגדול ביותר בתולדותיה ובתולדות האומה היהודית, מאז השואה ותום מלחמת העולם השנייה. זהו זמן ראוי לניסיון להבין קצת יותר את פשרו של האירוע המחריד הזה שתקף אותנו, ביום הארור ההוא של ה07/10.
אחת התהיות שעולה כיום בהסתכלות של רטרוספקטיבה, כשאנו כבר יודעים מהי התוצאה העגומה שהחמאס הביא על עצמו בעקבות פעולת המלחמה הכ”כ דרמטית וקיצונית שאותו ארגון המיט על עמו. ניתן לקבוע בוודאות כי הציבור העזתי, למעלה משני מיליון איש, לא חווה תגובה כה קשה, באופן שבו צל כבד מרחף מעל קיומו של העם הפלסטיני בעזה. כל בר דעת שואל את עצמו את השאלה הבלתי נמנעת, האם באמת היה זה שווה את המחיר? או ליתר דיוק, האם חמאס היה יוצא לביצוע פעולת הטרור המחרידה הזאת, לו באמת הוא היה יודע שלאחר 100 ימים כך יהיה מצבו ומצב עמו ברצועת עזה? כמובן שהתקווה שבקרוב מאוד שאלה זו אף תתעצם שבעתיים, כאשר המחיר שעוד ייגבה מהחמאס יהיה משמעותי וקריטי בהרבה, באופן שקיומו יגיע אחת ולתמיד אל קיצו.
אך למעשה דומני שאם ישנה איזושהי קונספציה שאירועי ה07/10 כמו כפו עלינו להשתחרר הימנה – ויפה שעה אחת קודם, היא דווקא הראייה המסוימת הזאת. האופן שבו נהגנו לראות, לנתח ולהבין את ארגון החמאס, בכלים הרציונאליים הרווחים שלנו. או במילים אחרות, ביחס המעשה לעומת תוצאה, השקעה לעומת תשואה ותועלת. זאת חשיבה טלאולוגית – מערבית קלאסית. אנחנו מחשבים כל דבר שאנו עושים או לא עושים, לעומת התוצאה והתועלת שאותו הדבר עשוי להניב לנו. כך אנו מכריעים האם “שווה” לנו לעשותו או לא.
ואכן כך גם ניתחנו את האויבים היותר מפלצתיים שלנו, עד לאותו יום מר ונמהר. ניסינו כל הזמן להבין ולנתח האם ועד כמה כדאי להם לעשות או לא לעשות לנו כך וכך. עטפנו את עצמנו בכול מני תיאוריות לוגיות והסברים מנומקים להפליא. הסברנו למה בעצם כדאי להם לעשות כך, כמו למשל לקדם לעצמם את הכלכלה, לפתח את החיים שלהם, לפעול כך ואחרת, ובו זמנית בוודאי שלא לפעול כפי שאכן הם פעלו בסופו של דבר. זה היה נראה פשוט מופרך לחלוטין, כי הלא למה בכלל שירצו לעשות משהו – אשר באופן ישיר ומידי עשוי להוביל להשמדתם המוחלטת?
אלא שאז קיבלנו היישר לפנים את ה07/10 בגרסה שלא יכולה להיות מחרידה הימנה. פתאום הבנו שבעצם כל ההסברים והפלפולים ההם, שווים כקליפת השום. שכנראה החטא הקדמון של אותה קונספציה ארורה, הוא בכך שניסינו להשליך מעצמנו עליהם. מהעולם הרציונאלי, המובנה והמסודר שלנו, על עולם הערכים והשיקולים של אותן מפלצות שחיים ממש שם מעבר לגדר. כי מה שהתחוור לנו, כי בעצם מקור ההחלטות שלהם הוא שונה לחלוטין. כן, הם בהחלט עשויים לצאת לפעולה שממנה לא תיגזר בעדם שום תוצאה חיובית של תועלת. הם עושים זאת באשר הם עושים זאת. משהו מאוד עמוק, דתי ופנאטי, מניע אותם לפעולה הזאת. הם באמת מאמינים שתכליתם עלי אדמות, הוא להשמיד להרוג ולאבד כמה שיותר יהודים – באשר הם יהודים. ככה, סתם. דהיינו, סתם בהגדרות המערביות והקונבנציונליות שלנו, אבל ממש לא סתם בעולם הערכי – דתי שלהם. זהו מעשה בעל אופי של קדושה, של מימוש רצון האל עלי אדמות, של השגת הטוב העליון הנפלא ביותר שיכול להימצא. או במילה אחת: ג’יהאד!
כך כשחווינו זאת על בשרינו כפי שלא חווינו מעולם, כמה גדולה הייתה ההפתעה. היא התעצמה שבעתיים, כאשר רבות מההתקפות כוונו דווקא כלפי שורה של קיבוצים בעוטף אשר מאופיינים באוכלוסייה שהשקפותיה הפוליטיות נוטות דווקא שמאלה. כזה שברובו הגדול עד לאותו יום נורא, עוד האמין שבמשא ומתן נכון ניתן להגיע להסדר כזה או אחר אל מול האוכלוסייה הפלשתינית – זו שיושבת ממש קרוב אליו בצדו השני של הגדר בעזה. זאת תפיסה שקידשה את ההיגיון על פני כאוס המלחמה נעדר הפשר, האדירה את האנושי במובנו המוכר והרווח, על פני האנושי בצורתו החייתית ונטולת המעצורים.
אלא שב 07/10 כול זה קרס. האנושי העזתי גידל מתוכו משהו שאין שום כלי רציונאלי שיוכל להכיל, להבין, ובוודאי שלא להצדיק, את מה שקרה באותו היום. הפנומן המפלצתי שהתגלה לנגד עינינו, פעל מתוך מקום שבמשך שנים – מדעת או שלא מדעת, התעקשנו שלא לראות. לדחותו על הסף כמשהו שבכלל עלול להיות אפשרי כאן במרחב.
במובן זה, אפשר לומר שמתקפת ה07/10 התאפיינה בהיעדר מוחלט של רפלקסיה. אותם מפלצות בדמות אדם, פעלו מבלי שהתקיימה כל התניה של בחינה חיצונית, תהייה אם מדובר במעשה שנכון או לא לעשותו, מה ייצא ובמה הם יתוגמלו או לא, מאותה מתקפה זוועתית. זאת התמסרות טוטאלית לטובת משימה שכולה מוות.
ואז הגיעה התגובה שלנו. העם היושב בציון קם כעוף החול מתוך חווית הטרגדיה ועוצם האסון, ויצא להגן על עצמו. להילחם על קיומו במובן הכי עמוק וראשוני. זאת קריאה שהדהדה בכל מקום כבר אז בבוקרו של אותו היום. אלפי אנשים עזבו באחת את כל חייהם וירדו דרומה, להצטרף ולתת כתף במאבק על שלום אחיהם שנמצאים תחת טבח המוני שלא היה כמותו.
מדובר במפגש שהוא לטעמי מצמרר בדמיונו. אותה תגובת נגד לא יכולה לבוא ממקום שהוא עמוק וטוטאלי פחות מאותם מקומות של אופל שממנה יצאה המתקפה הרצחנית. או במילים אחרות, התגובה חייבת לבוא מתוך תנועה טוטאלית בנפש. זאת תנועה שתמצית עניינה היא הנכונות הבלתי מותנית להקרבה. בתנועה הזאת ישנו יסוד מובנה של אבסורד, של הבלתי אפשרי.
אין שום דרך להבין באמת את הרציונל של הסיטואציה שבה אדם לא פחות מאשר מניח את כול חייו מאחוריו, עוזב את אשתו וילדיו שלל עיסוקיו ומעשיו, ועושה כך את דרכו היישר אל החזית, אל לב ליבה של התופת. במעשה שכזה הוא לא רק שם את נפשו בכפיו, אלא מקריב בפועל את כל מה שלשמו הוא עושה את אותו מעשה אבסורדי. קרי, כמה לצערנו כמה רבים מאותם אלו שיצאו למשימת ההקרבה ההרואית הזאת, לא יזכו למעשה לזכות לראות את תוצאת הביטחון המיוחלת, אותה מלחמתם העקובה מדם זו אמורה להעניק בסופה לעם היושב בציון. כמה מאותם גיבורים הנם כבר שוכני עפר, בעת שאנו כאן נזכה – בעזרת השם מתישהו, לראות עולמנו בחיינו בגדיעתו של האיום המחריד הזה מעל ראשנו.
במאה וחמש הימים האחרונים נחשפנו לכמות אדירה של אינפורמציה. כזאת שעברה עלינו כמעט בכול מדיה אפשרית, אם בתמונות וסרטונים, אם בהקלטות וראיונות, נדמה שמעולם לא חווינו אירוע שלא רק שהיה הקשה מכולם, אלא אף המתועד והמסוקר מכולם. אבל בתוך כל מבול האינפורמציה והתיעודים לאין מספר הללו, היה ראיון אחד שתפס אותי במיוחד. היה דווקא בתחילת המלחמה, בראיון שהתקיים עם הר׳ מנחם קלמנזון מעתניאל, שיצא ביחד עם אחיו אלחנן הי”ד – השכם בבוקרו של אותו שבת שחורה של השביעי באוקטובר, היישר אל ליבת התופת של עוטף עזה באותה שבת. וכפי שתוכלו לראות בקטע הווידאו הרצ”ב כאן, כשאלחנן קרא לאחיו והודיע לו שהוא יורד דרומה “למצוא יעילות”, הוא לא באמת הותיר לו את האפשרות לחשוב, לבחון, להרהר ולו לכמה רגעים, האם באמת כדאי וראוי לעשות כך? כי הלא ישנם כ”כ הרבה שיכולים ואף צריכים לעשות זאת. מנחם כמובן בחר להצטרף לאחיו, וכך הם נלחמו לאורך שעות ארוכות בכול אותו היום המר והנמהר, הצילו עשרות בתופת של בארי והרגו עשרות מחבלים, עד לנפילתו של אלחנן, ממש בשלהי אותו היום, רגע לפני שהם השלימו את משימת ההצלה הכבירה האחרונה שלהם.
ואני זוכר שישבתי אז וצפיתי בתוכנית ועצרתי את השידור. היה לי חשוב לחזור ולשמוע ממש בלופ את המשפט ההוא של מנחם. האופן שבו אחיו – גיבור ישראל אלחנן הי”ד קרא אותו אל הדגל. כמו תבע הימנו לחבור אליו לגודל הרגע ועוצם השעה. פשוט לקפוץ לרכב ולרדת למטה – היישר אל הגיהינום עלי אדמות. להיות שם ולקחת חלק הכי פעיל וממשי בהצלתו של העם היושב בציון, אך לא פחות מכך, של הטוב והראוי עלי אדמות. כך לא שום דבר פחות מכך.
ולרגע היה ראה לי שהמשפט המצמית הזה גרם לי להבין לא רק את סיפורם ההרואי של האחים הקדושים הללו – מנחם ואלחנן קלמנזון, אלא אף את סיפורה של המלחמה הזאת כולה. האופן שבו הרפלקסיה מתה ממש אי אז בבוקרו של אותה שבת בשביעי באוקטובר. או ליתר דיוק, עלינו להמיתה, ולו לפחות לזמן מה. כי מול תופעת אופל אבסורדית בקנה מידה כ”כ גדול ובלתי נתפס, אין מנוס מתגובת נגד שכולה על טהרת ההתמסרות האבסורדית. זה או שאתה הולך או שלא לא הולך. זה כ”כ טוטאלי ובינארי כאחד. כי כשהמלחמה נושאת אופי קוסמי כה עמוק, באותם רגעים שבהם הטוב יוצא למלחמה על נשמת אפו כנגד הרוע המוחלט שהתעורר לעומתו, מתעורר מיניה וביה בלב בני האדם אותו צו קדמוני של צדק – הוראה אדירה שמתגלית בדייקא ברגעי הזוועה הללו. זאת הוראה הקוראת בעדם לצאת ולהילחם. להתמסר בלי שום כחל ושרק או נצנוץ של התניה רפלקטיבית.
וזה הזכיר לי סיפור נפלא על האר”י מצפת במאה 16, שביום שישי אחד ישב עם קבוצת תלמידיו האזוטרית ועסקו בלימוד מעמיק בסודות תורת הקבלה. וכך ברגע אחד של שיא והתקדשות רוחנית, בא האר”י לתלמידיו בהצעה מפתיעה שלא יכולה להיות דרמטית הימנה: הבה נלך ממש עתה – כך לאלתר, לירושלים לקבלת פני משיח! התלמידים ההמומים כמובן שלא ידעו את נפשם, הם שמחו ביותר על ההזדמנות שנקרתה בידם כך באחת, להיות אלו שלמעשה יקבלו את פני משיח צדקנו – מושא הנצח של תקוות ותפילות העם היהודי לדורותיו. אך עם כל התשוקה וההתלהבות דקדושה, ביקשו התלמידים רק ללכת אצל נשותיהם ומשפחתם להודיע להם כי לאור הנסיבות הכה משמחות, לא יוכלו לשהות במחיצתם בשבת הקרובה.
הביט האר”י בתלמידיו ואמר להם: אוי תלמידיי, איך איבדתם כך באחת את הזכות וההזדמנות החד פעמית הזאת, להופעתו של משיח צדקנו ולראות את פניו בירושלים עיר הקודש?! כי ברגע שביקשתם ללכת להודיע למשפחותיכם, או אפילו לשאול לרשות נשותיכם, פספסתם את ההזדמנות ההיסטורית. כי אירוע שכזה של גילוי משיח צדקנו, אינו עוד אירוע בסדר היום, כזה שאנו כרגע מנסים להכניסו איכשהו למערכת המאורגנת והמוכרת של חיינו. כי התשוקה לגאולה היא כה עמוקה וטוטאלית, עד כי כאשר יש חרך צר של הזדמנות רגעית, למימושה של התשוקה הקמאית הזאת, הרי שעלינו להתמסר אליה לאלתר – ללא כחל ושרק. גם אם זה אומר שלא להתחשב בשום צורה במשמעות המשפחתית והסביבתית הנגזרת.
יש משהו עמוק מאוד לטעמי בסיפור הזה. הוא נושא בחובו את האופן שבו על האדם לפעול ברגעים מאוד מסוימים של החיים, או ליתר דיוק של ההיסטוריה. וכשם שברגעים ההם של התנוצצותה של הגאולה בצפת של המאה 16, שבו דרש האר”י מתלמידיו פשוט ללכת, להתמסר למימושה של אותה תשוקת נצח לגאולה, כך גם כאנטי תזה ברגעים מצמיתים של אופל – אותם מצבים שבהם הרוע נושא את ראשו וצל כבד מרחף מעל אפשרות התגשמותו של הטוב עלי אדמות, יש פשוט ללכת. לנטרל לחלוטין את המנגנון הרפלקטיבי ולנוע אל לב ליבו של המאבק המיתי – להיום שם ולקחת בו מקום וחלק. זאת זכות שאין מילים שיכולות לתארה. האפשרות החד פעמית הזאת, להתמסרות. להיות בגרסתו הטוטאלית. לחקיקת שמך בהיכל הנצח של המיתולוגיה האנושית.
כך גם יש לטעמי להבין את פשר ההוראה המקראית על החוזרים מעורכי המלחמה:
“כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם–לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם. וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר, מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ–יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ–יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם; וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת, בְּרֹאשׁ הָעָם..” (דברים כ’, ד׳-ט׳).
הכתובים פותחים בכך שאלוהים הוא זה שכביכול הולך בעצמו להילחם במלחמת המצווה כנגד אויביי האומה היהודית. זאת הוראה המלמדת אותנו על אופייה המיתי של המלחמה. זהו מאבק שיש בו יסוד מובנה של התגלות, אלוהים תובע את נוכחותו במלחמה הזאת, משחר לגאולה בדייקא מתוך כאוס המלחמה ואימת המוות.
כך מתחברת הוראה זו ככפתור ופרח להמשכם של אותם כתובים: הסיבה שבגינה אותם אלו שבנו בית ולא חנכו אותו, נטעו כרם ולא חיללוהו, ארשו אישה ולא לקחוה, חוזרים לביתם מעורכי המלחמה, נעוצה בעובדה שאלו הם אנשים שהרפלקסיה נטועה בדעתם כמעט באופן בלתי נמנע. לטעמי החשש מפני כך שאחרים כמו ישלימו את מלאכתם שהם פתחו בה, אינה קשורה לדאגה של התורה מפני אי השלמתן של אותן משימות, אלא לדאגה מפני דאגתם של אותם חיילים עצמם. קרי לאופן שבו עובדת אי השלמת המשימות תקנן כרפלקסיה מובנית עמוק בדעתם ונפשם פנימה. הם כביכול נטולי יכולת התמסרות טוטאלית, הקרבה ואף שכחה בלתי מותנית של כל מה שנותר שם מאחור.
זאת פשרה העמוק של אותה “המסת לב” שאמורה בכתובים אלו. הלב הנמס הוא הלב הרפלקטיבי, זה שיש בו מן ההססנות והחשש המובנה. זהו לב שאינו מסוגל להתמסרות הטוטאלית, הנכונות הבלתי מותנית, זאת שאינה מכותבת עם שום דבר שמחוצה לה. כך ממילא יש גם לראות את החשש המופיע בכתובים מפני כך ש “וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ“. עצם נוכחותו של אדם שכזה שהרפלקסיה מפעמת בתוכו, מייצרת חשש מפני התניה מובנית לא רק של אותו אדם אישית, אלא אף של מי שנמצא בסביבתו. כי על מנת לשמור על אופייה הטוטאלי ונטול הרפלקסיה של המלחמה, יש לשמור עליה כמרחב מוגן – הרמטי, סגור ומסוגר. שום דבר מאורח החיים השגרתי, רצוף ההיגיון והרפלקסיה של בני האדם, לא יכול לחדור אל אותו מרחב אבסורדי של הקרבה, לאותו ממד – אקס טריטוריאלי שבו מתחוללת המלחמה המיתית בין הטוב אל הרע, האנושי כנגד השטני.
וכך הדברים מתבארים להדיא מתוך דברי הרמב”ם בהלכותיו:
“מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו הרי זה כמי ששפך דמי הכל שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה’ רמיה וארור מונע חרבו מדם וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא שנאמר כי עשה יעשה ה’ לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה’ אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו’ והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה’ אלהיך..” (הל׳ מלכים ומלחמותיהם – פ”ז הל’ טו’).
קשה לחשוב על מילים מפורשות וברורות מאלו. הרמב”ם תובע מהחיילים היוצאים אל המלחמה לנתק כל מגע של מחשבה מאותם אנשים ומקומות המשמעותיים ביותר בחייו. אשתו ובני משפחתו, הופכים להיות זיכרון מהדהד רחוק, עליו “למחות אותם מזכרונו“. כך לא פחות. וכך הוא מעצים עוד יותר את התובענות, עד שהוא קובע כי “כל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומהביל עצמו עובר בלא תעשה“! כאן לפנינו הוראה ברורה על שלילתה של הרפלקסיה. לדעתו של הרמב״ם עצם ההתחלה על ׳הרהור במלחמה׳ היא שאסורה בתכלית. זאת שלילה כה גורפת עד אשר לדעת הרמב”ם מי שעושה זאת “כל דמי ישראל תלויים לו בצווארו“. והוא עוד מוסיף ומעצים זאת שבעתיים: “ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכול לבו ובכול נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכול“!
אלו הם באמת משפטים שאילולא הרמב”ם אומרם, קשה היה לעלותם על הדעת. אך דווקא הל׳ הכה חריפה של הרמב”ם משרטט בפנינו את אופייה הנכון של המלחמה. על כמה המלחמה אינה אלא זירה פנימית המוכתבת עם הצו הפנימי המפעם בבסיסה, זאת שקוראת אל הדגל – לכל מי שאותו קול גדול מהדהד בלבו ומסוגל להתמסר לעומתו, להיות שם ללא תנאי, להקריב את כל מה שיש לו ומה שעוד עשוי להיות לו, לעומת הרגעים המיתיים הללו, שבהם בני האדם נדרשים לחדול ולהיות הם עצמם, ולפחות לזמן מה להיות מסורים בידיה של ההיסטוריה, אינסרומנטים מלאים של הצו הקדמוני – המוחלט ההוא של: תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח!
רצ”ב הקטע המצמית הרלוונטי מתוך הראיון של הר’ מנחם עמי קלמנזון שיחי׳, בתוכנית “גיבורים” – ששודרה בקשת ב19/11/2
