על הרבי שידע את העולם והתכוון לכבוש אותו – לדמותו וחזונו התיאולוגי של הרבי מלובביץ׳ – מאמר מיוחד לי’ שבט תשפ”ד. היום שבו קיבל הרבי את נשיאות חסידות חב״ד1 min read

לפני שבעים וארבע שנים, בתאריך י׳ שבט תשי”א – 17/01/1951 נפל דבר בישראל. הרב מנחם מנדל שניאורסון (חתנו של הרבי הקודם מחב”ד, רבי יוסף יצחק שניאורסון -הידוע בשמו ׳הריי״צ׳), התמנה למלא את מקומו של חמיו – שהסתלק בדיוק כשנה קודם לכן ולכהן כאדמו״ר השביעי בשולשלת חסידות חב״ד. באותו היום התקיימה במרכז חב״ד שבברוקלין שבניו יורק, התוועדות מיוחדת לציון יום השנה הראשון להסתלקותו של הרבי הריי”צ – הרבי בשולשלת חסידות חב״ד.

היה זה אירוע שעורר גלי של התרגשות וסקרנות עצומה בקרב אלפי חסידים. כי אם במהלך אותה השנה האחרונה מזמן לכתו של הרבי הריי״צ, נהג חתנו הרמ״מ שניאורסון למסור בפני החסידים אך את אותן ׳שיחות׳ ידועות (המבוססות על פרשת שבוע וכו׳), הרי שכעת, באותה התוועדות בדיוק שנה לאחר פטירת חמיו, הגיע רגע האמת. ההיסטוריה החסידית כמו עצרה את נשמתה, לראות האם אכן במהלך אותה התוועדות יבחר הרמ״מ שניאורסון להמשיך ולמסור אך את אותן שיחות מסורתיות, או שמא ברגע האמת, ימצא לנכון למנף את האירוע ולעלות קומה אל מעמד אחר לחלוטין – גבוה מעל גבוה? קרי, לומר גם “מאמר דא”ח” (דברי אלוהים חיים), שזאת כידוע בחסידות חב״ד, זכות טמירה השמורה אקסלוסיבית אך אל ה״רביים״ עצמם. לבחירה שכזו תהיה בהכרח ומיניה וביה משמעות הצהרתית ברורה, כי הרמ״מ שניאורסון ניאות למעשה לקבל על עצמו את עטרת הנשיאות ובכך למלא בפועל את מקום חמיו – ולשמש כאדמו”ר השביעי של חסידות חב”ד.

ואכן, כך בדיוק קרה. לאחר מספר שעות של התוועדות חסידית ואף מספר סבבים שבהם מסר רמ”מ שניאורסון שיחות בנושאים והקשרים שונים, הגיע הרגע שכולם ייחלו לו: בשעה 22:40 בלילה, סימן רמ״מ שניאורסון לקהל להתחיל ולשורר את ׳ניגון הכנה׳ המפורסם (הידוע גם בשמו ׳ניגון רוסטוב׳ ומיוחס לאדמו״ר הרש״ב). בנוסף לאיתות המלודי המסוים הזה, האנשים שעמדו שם לצדו של רמ״מ שניאורסון יכלו לראות כי הוא קושר את כף ידו במטפחת אל תחת השולחן. כך היה מנהגם של אדמור״י חב״ד מקדמת דנא, שבשעת אמירת מאמרי הדא״ח,הם כמו מייצרים איזושהי כבילה פיזית בגופם, על מנת שלא יאבדו עצמם בנשגבותם העילאית של אותם רגעים. אלו היו אותות מובהקים לכך כי אכן בכוונתו של רמ”מ שניאורסון לומר “מאמר” – כך ממילא באה ההצהרה המרעישה בשער בת רבים, על נכונותו לקבל על עצמו עול הנשיאות ע”כ האחריות והמחויבות העצומה הכרוכה בכך. למעשה מאותו הרגע הפך רמ”מ שניאורסון, להיות הרבי השביעי של חסידות חב”ד – או פשוט כפי שהוא ידוע עד היום בכינויו האלמותי, הרבי! בעיניי יש בזה משהו סמלי. לא הכרזה חגיגית – פומפוזית מהדהדת כאן, אלא ניגון, מאמר. השפיר והשליה של מעשה החסידות.

אלא שלא היה זה עוד ׳מאמר׳ חבד״י-טיפוסי. כיום, ברטרוספקטיבה, יודעים אנו לומר כמה הוא היה כמן הצהרת הכוונות היותר חשובה ומשמעותית של הרבי. במאמר זה ניתן למעשה לזהות את האופן שבו הוא תפס את עצמו ומשימתו הגדולה בכהונתו כרבי השביעי של חסידות חב״ד. או אם נרצה, את תפקידו ותכליתו עלי אדמות.

הרבי פתח את המאמר במובאה מתוך מדרש שה״ש על הפסוק “בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה” (שה״ש ה׳ א׳), ובכך שהל׳ בפסוק הוא ׳לגני׳ ולא סתם ׳לגן׳, דהיינו אותו הגן שהוא כביכול כבר היה שייך לאלוהים. או בל׳ של המדרש: “למקום שהיה עיקרי בו מתחילה”. הוי אומר, אלוהים לא מגיע לגן, אלא בעצם חוזר אליו. כך שזהו אותו גן שאלוהים היה בו עוד הרבה זמן קודם לכן, אלא שמסיבה כלשהי הוא נסתלק משם וכעת הוא חזר.

הרעיון שאותו מתווה המדרש, מדבר ע״כ שלמעשה השכינה הייתה חלק אינהרנטי מהעולם בששת ימי בראשית, עד לאותו רגע טרגי שבו חטאו האדם וחווה בעץ הדעת. זאת הייתה הנקודה הראשונית בהיסטוריה האנושית, שבו למעשה נסתלקה השכינה באחת מהעולם הארצי וכמו חזרה להתכנס מעלה במציאות השמימית הטרנסצנדנטית. למן אותו הרגע נוצר בעולם חלל עצום בגילוי האלוהי. אותו חלל חזר והתחיל להתמלא לראשונה, רק בהופעתו של אברהם אבינו – הוא היה זה שבעצם החל להוריד את השכינה חזרה מטה לעולם הארצי. כך לאחריו בנו ונכדו יצחק ויעקב, עד שמגיעים למשה רבינו שהוא דור שביעי לאברהם – אשר הוא היה האחרון שהוריד (או ליתר דיוק, החזיר), את השכינה בפועל ארצה במובן המלא והממשי (בתחילה במתן תורה, ולאחר מכן במשימת בניית המשכן שהוטלה עליו). כך שזאת הסיבה מדוע השכינה כביכול אומרת ׳באתי לגני אחותי כלה׳, כי אכן זהו אותו הגן שהוא כבר שלה, זה שהיא נאלצה להסתלק הימנו אי אז בחטא אדם הראשון, כשכעת היא למעשה חוזרת להשתכן בו בטח.

אך יש להבין, לא עוד סתם חזרה טכנית לפנינו כאן, אלא כזו התוקעת את השכינה במקום היותר ראשוני וטבעי שלה. או כל׳ המדרש: ׳שעיקר שכינה בתחתונים הייתה׳. וזאת באשר ׳נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים׳. במשפט הזה מקופלת אמירה כפולה, הן על עניינה ותכליתה של השכינה מחד, והן על עניינם ותכליתם של התחתונים מאידך. באופן שבו המיזוג המכוון בין השניים, יצוק בבסיס הראשוני של הווייתם המשותפת. או אם נרצה, לפנינו תמצית סיבתה ותכליתה הראשונית והמכוונת של הבריאה.

אין כאן המקום להאריך בכול נבכי המאמר ההוא, אבל רק אומר ממש בקצרה ועל קצה המזלג, שהמהלך התיאולוגי שהרבי מתווה שם, מדבר ע״כ שאותו האור שכביכול הסתלק מהעולם וחזר לאחר שבעה דורות בהופעתו של משה רבנו ובמעמד הר סיני, זה אור שבהגדרתו הוא ׳בעצמות׳ ולא בגילוי. זהו מהלך תיאולוגי – פרדוקסאלי שלמעשה מזהה את העובדה שהעולם נברא דווקא בזכות ׳החלל הפנוי׳ שנוצר מהצמצום הקדם בריאתי, דבר שכביכול מזהה את הבריאה ככזו העומדת בזכות עצמה במנותק לחלוטין מכול זיקה הטרונומית למשהו שמחוץ לה, כך שכאשר השכינה חוזרת ומתגלית בבריאה, היא למעשה כמו מקלפת את החזות העצמאית החיצונית הזו, וחושפת את הטבע הפנימי – אלוהי המוכמן בתוך אותה מציאות חומרית.

המהלך שהרבי שם מכוון אליו, מורה ע״כ כי למעשה אותה ׳דירה בתחתונים׳ שאלוהים כה נתאווה אליה, היא לא פחות מאשר ׳דירה לעצמותו׳. דהיינו, אל היסוד האלוהי היותר ראשוני ועמוק, מוכמן שם באותה דירה בעולם התחתון, כאשר התפקיד והאחריות שלנו היא פשוט לחשוף את אותו יסוד פנימי. לגלות את האופן שבו החומר אינו אלא כמעטפת – קליפתית – חיצונית אל התמצית האלוהית שמוכמנת בו. הדרך לעשות זאת עשויה להיות, או באמצעות ׳אתכפייא׳, דהיינו לכבוש את החומר ואו אז לגלות האלוהות במלוא הדרה האותנטי. אך ביתר שאת, ניתן לעשות זאת באמצעות ׳אתהפכא׳, דהיינו שהחומר עצמו ייעשה לחלק אינטגראלי מהאינסופיות האלוהית. אך ע״כ נדרשת הרחבה רבתי בפנ״ע.

המהלך שהרבי התווה שם לאורך כול המאמר ההוא, היה דרמטי מאין כמותו. למעשה האמירה של הרבי הייתה כפולה: תיאולוגית קיומית, אך לא פחות גם היסטורית – תקופתית. מחד, בא הרבי ולוקח את החסידים צעד אחר צעד בהוראה אודות טיבו האלוהי של העולם. באופן שבו העצמות האלוהית יכולה להתגלות דווקא באותו ממד של הממשות החומרית. הרבי אף מגדיל לעשות, ומדגיש כמה דווקא הגילוי שמגיע לאחר החזרה של השכינה לעולם, הוא גדול שבעתיים מהגילוי שהיה עוד קודם החטא וההסתלקות. כי בגילוי של החזרה טמון יסוד מובנה של חשיפה. אותה עבודה תובענית וסיזיפית שפונה בדייקא אל אותו ממד – שנראה כביכול אוטונומי ומנותק מהזיקה אל השמימי והגבוה.

אך לא הייתה זאת תיאולוגיה מופשטת גרידא. היה שם במאמר הזה משהו שהוא לא פחות מאשר תכנית עבודה אופרטיבית ממש. הרבי שרטט בפני המוני החסידים (אלו שזכו להיות שם במעמד המצמית ההוא ואלו האלפים והרבבות שעוד בוא יבואו בעשרות השנים שלאחר מכן), את מגמתו התכליתית בתקופת נשיאותו – שאותה הוא קיבל על עצמו ממש באותו מעמד.

כאן מגיעים אנו אל האספקט ההיסטורי – תקופתי שאליו כיוון שם הרבי בדבריו:

באופן ברור ובלתי משתמע לשני פנים, בא הרבי שם בנקודת הזמן ההיא, ולמעשה מותח קו ברור בין תקופת הגלות שקדמה לו (שאותה הוא רואה כמאופיינת ב׳הסתלקות השכינה׳), לתקופת הגאולה החדשה שבפתח, זו שהוא, כאדמו״ר השביעי לשושלת חב״ד מייצג אותה. ובהקשר זה, הרבי מזהה את עצמו כמי שאמון על ההורדה בפועל של השכינה ארצה, כביכול להיות זה שאמון על הטמעת הנוכחות האלוהית ובניית הדירה בתחתונים אל אותו גילוי שמימי. זאת משימה שהיא משיחית בהגדרתה: המשיח הוא זה האמון על יצירת ההרמוניה השלמה בין הממד האלוהי – תכליתי לממד הארצי הדומם.

אני לא יודע לומר, אם אכן הרבי התכוון אי אז להכריז על עצמו כמשיח, אבל הוא בוודאי הוא התכוון להכריז על התקופה שהוא ניצב בפתחה – כתקופה משיחית, במובנה היותר עמוק. תקופה שבה היחס הדואלי ואפילו הדיס-הרמוני, בין ממד הגילוי האלוהי-שמימי, לארציות הממשית, אינו רלוונטי עוד. זהו חידוש מסעיר, לא רק בתולדות המחשבה והמסורת החסידית-יהודית, אלא אפילו במובן מה, בתולדות העולם והבריאה כולה.

בהקשר זה, מן הראוי לציין עובדה ביוגרפית הנוגעת לדמותו של הרבי, שהיא לא פחות ממרתקת בעיניי. הרבי שנולד בשנת תרס״ב – 1902 התמנה למשרתו בשנת תשי״א – 1951, כשהוא בגיל 49, הוא נפטר בגיל 92 בשנת תשנ״ד – 1994, הוי אומר, שהוא שימש כאדמו״ר כ43 שנים. דהיינו, לפנינו חלוקה שהיא כמעט כמחצית – מחצית. כאשר באותה מחצית ראשונה של חייו, הצליח הרבי באופן נדיר, לשלב לצד השתלמותו התורנית – רוחנית יוצאת הדופן, גם היכרות קרובה ובלתי אמצעית עם העולם המערבי, אם במובן האינטלקטואלי (ואף האקדמאי – מקצועי), ואם במובן התרבותי ואף החברתי. עוד לא היה בתולדות החסידות, אדם שמצד אחד הייתה לו היכרות כה קרובה עם המציאות ׳החילונית – מערבית׳, ומצד שני התמנה לכהן פאר במעמד הנהגתי דתי/רוחני כה רם ייחודי.

כך שבינו זאת, כמה דווקא באותה נקודת זמן, שבה למעשה כביכול נפרד הרבי לחלוטין מכל זיקה אל המציאות ה׳חילונית׳ – שהייתה כה מוכרת לו, ועשה מהלך הפכי לחלוטין: הוא בה והכריז, שלא רק כי אינו נפרד מאותו עולם, אלא אדרבה הוא בבחי׳ “בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה – למקום שהיה עיקרי בו מתחילה“. כי אדרבה, דווקא ראייתו העצמית, כאותו “שביעי” האמון על מלאכת הורדת השכינה לתחתונים, היא זו שהעניקה למעמד הזה – שבו הוא למעשה נטל לידיו את שרביט הנשיאות, את הממד הפרקטי – תכליתי. הנה עכשיו, דווקא אותו עולם של גילוי ואורות, זה שהיה כה חבוי ומוכמן עד כה, יוכל לצאת חוצה, לפרוץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה. כך שבהארה זו, אנו מבינים כי בעצם כשהרבי דיבר על אותו “באתי לגני“, הוא דיבר בראש ובראשונה על עצמו. כמה שהוא מגיע לגן שבו הוא היה שם מתחילה. אך כשהוא דיבר על הגן, לא היה זה אותו הזאל הצפוף והמיוזע שם ב770 איסטרן פארקווי – ניו יורק, אלא על העולם כולו. על כל פינה- פיזית ותרבותית כאחד, ברחבי הגלובוס. כמה א״כ היה אותו מאמר כמניפסט של חזון להמשך הדרך בעשרות שנות נשיאותו כאדמו״ר השביעי של חסידות חב״ד.

ובינו זאת, כי כשם שכאשר דיבר הרבי על ׳באתי לגני אחותי כלה׳, הוא כיוון לא רק על השכינה בחזרה ההיא במעמד הר סיני, אלא אף על עצמו וחזרתו אל העולם, והפעם מתוך מקום של גילוי ומיזוג תיאולוגי – אופרטיבי חסר תקדים, בין הרוח לחומר – בין ה׳לעילא׳ ל׳תתא׳. כך הוא גם כיוון בהצבעתו על המציאות שכביכול עומדת בזכות עצמה (ובל׳ ׳דירה לעצמותו׳). ישנה כאן אמירה עמוקה על אופיו האוטונומי של הדור שאליו כיוון הרבי. זהו דור שכבר עוצב בדמותה ורוחה של החילוניות ותנועת הנאורות והמודרנה של המאה 19. דור שהספיק לקבור את אלוהים ונוכחותו (ברוח רעיונותיו של פרידיך ניטשה). כך שבעיני הרבי, באופן פרדוקסאלי, דווקא החזות העצמאית הזאת, היא העושה ומכשירה את הדור הזה בדייקא, להחזרת הגילוי האלוהי והמיזוג המחודש בין שמים לארץ.

יש כאמור, הרבה להאריך בהקשר זה, אך לסיום אני לא יכול שלא לשתף אתכם באחד הסיפורים המיתולוגיים החבדיי”ם על הרבי הרש”ב (האדמו”ר החמישי של חסידות חב”ד), שלאחר שנפגש עם הסופר היהודי המשכיל אשר צבי גינצבורג – הידוע בכינויו ׳אחד העם׳, שאלו את שניהם מה דעתם אחד על השני: תשובה הרבי הרש”ב ביחס ל”אחד העם” היתה, כי הוא לץ וקל דעת כה גדול, עד אשר אפילו היה עומד אל מול קריעת ים סוף, לא היה משתכנע באמיתת האמונה. וכאשר שאלו את אחד העם את דעתו על הרבי הרש”ב, הייתה תשובתו כי “הרבי יודע את העולם ומתכוון למרוד בו” (על משקל ל’ חכמים: “יודע את בוראו ומתכוון למרוד בו”). והרהרתי בהקשר לדברים האמורים, כי אם אכן היה הרבי החמישי, כמו גם כול האדמורי”ם האחרים בשלשלת חב”ד, כאלו שידעו את העולם והתכוונו למרוד בו, הרי שהרבי השביעי – רבי מנחם מנדל שניאורסון, היה מי שידע את העולם והתכוון לכבוש אותו!  

כי זאת בדיוק הייתה הכרזתו ההיא של הרבי, כבר אי אז ממש בנקודת הראשית המכוננת של נשיאותו: מעתה לא מורדים בעולם ובוודאי שלא מתכחשים אליו, מעתה פשוט כובשים אותו. ממש במובן הכי ממשי – אופרטיבי. וכמה שהשקפה זו באה לידי ביטוי באורחותיו של הרבי, באופן שבו תפס את נשיאותו ככזו שהיא לא פחות מאשר שולטת ומשפיעה על העולם, אם זה היהודי בפרט, אך אף במובנו האוניברסאלי הכללי. ובייחוד, באופן שבו יצר את מפעל ההשפעה והכבישה היהודית הגדולה והמשמעותית בעולם. זהו פרויקט אדיר ממדים שלא היה לו אח ורע לפניו. בפעם הראשונה התממשה, הלכה למעשה, תכנית עבודה שבסיסה עומדת קונספציה שריסקה לחלוטין את היסוד הדיכוטומי ואף הדואליסטי, הפעור בין העולמות והממדים, כשהיא פותחת פתח למציאות חדשה – אותה לא ידע העם היהודי מעולם.

ניתן לדעתי לקבוע, כי לא היה כמו הרבי באופן שבו הוא תפס את עצמו, וכך גם חינך את חסידיו להרגיש ולנהוג כמו ׳בעלי-בתים׳ בעולם. להבין כי המשמעות של מאמר חכמים ע”כ ׳שחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם׳, אינה אך תיאורטית, אלא פרקטית-אופרטיבית. אך לא חלילה במובן האתנוצנטרי – תועלתני, אלא אדרבה, במובן היותר מחייב ומשמעותי. האדם הוא זה האמון על העולם ואחראי עליו, לעשות אותו לשלם ומתוקן, ראוי ומכוון. עולם שניתן לקרוא בו: “בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים“!

כך א״כ באופן ראשוני, הכול מוכמן שם באירוע ההוא – אותו לילה היסטורי בברוקלין ניו יורק שנת תשי״א 1951. דומני כי 73 שנים מאז אותו אירוע מכונן, 73 שנים שרוויות בפעילות והשפעה יהודית חסרת תקדים באיכותה והיקפה בכול רחבי העולם, הרבי יכול להביט ולומר בגאווה: ׳באתי, ראיתי, כבשתי׳. או בעגה החבדי”ת: דידן ניצח!

להלן מאמר נוסף שפרסמתי לפני מספר שנים אודות המאמר ההוא ׳באתי לגני׳. מאמר זה מצטרף לדברים האמורים שם: