לפני שש שנים בכג׳ ניסן תשע”ט הסתלק הרבי מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ״ל. לדמותו של הרבי מקאליב היתה לי הזכות להתוודע ממש מגיל ילדות.
ביום הזה, רגע לפני שהיום הקדוש פורס עלינו את כנפיו, אני רוצה לחלוק אתכם בשורות הבאות, קווים לדמותו לאדם יחיד ומיוחד, שהייתה לי הזכות הגדולה
הביטו בשתי התמונות הרצ”ב, מיצבתי אותן אחת ליד השניה, זו לעומת זו. התמונה הימנית בה נראים יהודים ישובים אצל העמוד כמעט על הרצפה, צולמה בתשעה
“כשעלה לשמים קול טריקת הדלת, לאחר שהושלך הילד הראשון למשרפות, לא יכול עוד מיכאל המיטיב במלאכים, לעצור בעצמו ובכעסו פנה אל האלוהים: ‘האם תשפוך עתה
וְרַק עוֹד רֶגַע אֶחָד אֱלֹהִים, תֵּן רַק עוֹד רֶגַע אֶחָד שֶׁל חֶמְלָה שֶׁל הֲכָלָה שֶׁל מַגַּע אֵם, בַּת, יֶלֶד, יַלְדָּה שֶׁל נְשִׁימַת עוֹלָל וְיוֹנֵק שֶׁל
בואו ונקרא לילד הזה בשמו ללא כל הצטעצעות מיותרת, השואה היא ללא ספק הדבר החיובי ביותר שקרה לתנועה הציונית. נקודה. או במילים אחרות, החיובי ביותר
אז איפה היה אלוהים בשואה? איך אפשר לדבר על אלוהים בעולם שאחרי אושוויץ? ללא ספק, שאלות כבדות משקל והרות משמעות, ולתיאולוגיים והוגי הדיעות למיניהם, לבטח
בשנים האחרונות, הייתה לי הזכות להוביל קבוצות שונות במסעות מחקר ולימוד למזרח אירופה. ולמזלי, עשיתי את המסעות הללו עם חילונים וחרדים כאחד. אבל גם אם
הלילה ליל יח׳ בטבת, חל יום פטירתו של הרב פרופ׳ אברהם יהושע השל. זהו יארצייט יובל להסתלקותו, לפני חמישים שנה ביז׳ טבת תשל״ג (23/12/1972). השל
לפני כמה ימים רכשתי פוסטר מדהים ומחריד כאחד. יש בו קולאז’ של פני יהודים צוחקים, והוא נעשה בברלין בראשית שנות השלושים. אתם כבר יכולים לתאר