בשנים האחרונות, הייתה לי הזכות להוביל קבוצות שונות במסעות מחקר ולימוד למזרח אירופה. ולמזלי, עשיתי את המסעות הללו עם חילונים וחרדים כאחד. אבל גם אם תוכנית המסעות הייתה על הנייר זהה, חווית המשתתפים בהן הייתה שונה ורחוקה בתכלית אלו מאלו.
הייתי שם לצידם של צעירים ישראלים – חילונים, בחשיפה ארוכה ובלתי אמצעית, עם אתרים שונים המשמשים כיום בעיקר כמונומנטים דוממים, זיכרון לעולם יהודי עשיר ועצום שחרב ועלה בלהבות, באש הגדולה של השואה. החל מבתי כנסת, בתי קברות, וכיו”ב, אך מעבר לכל אלו, מדובר במסע אל מחוזות קיומיים, של עולם שהיה ואיננו עוד.
הדבר הבולט ביותר בעבורי באופן החוויה של צעירים אלו, במפגשם עם ‘העולם ההוא’, היא אותה הזרה מובנית שהייתה שם בעבורם. תחושה שלקחת אנשים ממקום שאין רחוק ושונה ממנו למה שהם נחשפים כעת לעומתו, ובעצם הם חווים מסע ארוך של אחור בזמן, להתוודע ולגעת במקומות שהם (אולי) שמעו אודותיהם בשיעורי היסטוריה ובקטסי ימי השואה וכיו”ב.
אי אפשר כמובן לזלזל בחוויה הזו. אדרבה, לשמחתי מדובר בחשיפה שיצרה לפחות באותם רגעים, אימפקט בלתי רגיל. זה היה נראה שהחוויה מצליחה לטלטל ולהשפיע עליהם ברמות שונות. אך אותה הזרה מובנית שאני מדבר עליה הייתה שם כל הזמן. והדבר היותר בולט היתה נקודת המוצא של השקפתם על מחוזות תרבותיים ודתיים אלו, נקודה שהייתי מכנה אותה כהתגברות. הנה אנו נוגעים באופן כה קרוב ובלתי אמצעי, עם העולם ההוא שהישראליות במידה רבה הצליחה לגבור עליה. ואני כמובן לא מדבר בהכרח במובן השלילי. ישנו לטעמי פן חיובי מובהק בגישה זו. כי הלא אם נרצה או לאו, כמה עליבות אפיינה, ובמידה רבה עדיין מאפיינת, את מקומות ההם. כך שאך טבעי שהם ייצגו בעבורם את העולם היהודי במובנו היותר גלותי. אז נכון, ישנם בוודאי לא מעט דברים, רעיונות ואפילו חוויות, שאנו יכולים ללמוד ולקחת עמנו מאותם עולמות שחלפו עם הרוח, ובכך להעצים את זהותנו היהודית ושמא אף הישראלית. אך עדיין ברור הדבר כאקסיומה, כי אנו במקום מוגן ובטוח, שלם ומתקדם שבעתיים. ואם תרצו, זאת הלא תמצית גישת הציונות כולה על רגל אחת.
כך שאם נרצה, מדובר בראש ובראשונה במסעות שעניינן הוא לראות ולהתוודע לכל מה שהצלחנו לגבור עליו, ועל מה הצלחנו לנצח ולהגיע עד הלום. וכמה שזה אולי אפילו יישמע חריף מדי, אלו מסעות של אישוש פנימי להיכן אנחנו לא מעוניינים להיות. לתקף בעצמנו את האמיתות הישראליות והציוניות שאנו מאמינים ודוגלים בהם (וכמה סמלי הוא, באופן שבו רבים מהמשתתפים במסעות הללו, מוצאים לנכון לעטוף את עצמם בחלקים נרחבים מהמסע, בדגל ישראל. ואני לחלוטין לא מדבר אך בביקורים במחנות ההשמדה וכיו”ב. זאת הכרזה של ‘לעולם לא עוד’, לא רק ביחס אל מה שאירע ספציפית בשנות הזעם של השואה, אלא במובן מה גם ביחס לכל מה שהשואה כילתה עמה).
ואם זאת הייתה החוויה של אותם צעירים ישראליים חילוניים, דומני שאת החוויה של אנשים חרדיים, אפשר לתאר ממש כתמונת מראה. לא פחות. הדבר הבולט ביותר בחוויתם של חרדים במסעות אלו, היא של חזרה הביתה. הנה אנו שבים ממש אל המקום היותר טבעי ובסיסי בעבורנו. הנה זאת פשיסחא, וגורא, ולובלין וקרקרוב, וברדטישוב ומזיבו’ז וכל האתרים הללו, שהם בעבורנו ביום יום, מן שמות קוד, לדמויות מופת עילאיות, מעולמות התורה והחסידות, ולא פחות מהאתוס הכל כך עמוק הזה, שאנו חיים בתוכו ונושמים לאורו. זה מדהים לראות את תחושת ההתרגשות של אותם אנשים שכמו זוכים לחזור לכור מחצבתם הטבעית להיות באופן פיזי במקומות המיתולוגיים הללו, אותם הם חווים ומתוודעים כמעט מגיל אפס, אך רק באופן תיאורטי רחוק ומופשט.
וכשהרהרתי על כך הבוקר, עלתה במחשבתי האבחנה העמוקה בין אופני הזיכרון השונים של האירוע הכה טראומתי הזה של השואה. החברה הכללית לעומת זו החרדית.
כי אין צריך לומר כמה מקומם האופן שהחברה החרדית, כמו מתעלמת ממש מהצורך להקנות ידע והיכרות בלתי אמצעי עם אירוע השואה ומאורעותיו. וכמה שהחברה הזו כמעט מוחקת לחלוטין יום כה משמעותי וחשוב כמו יום השואה (כשבמקביל לא בוחרת לייצר לעצמה כל יום סמלי אמתי אלטרנטיבי לכך). אלא שאז כאשר העלתי בזכרוני את שני אופני החוויה הנזכרים, נפלה בדעתי ההבנה בגודל ההבדל. כי אם בעבור החברה הכללית, יום השואה מהווה יום של חשיפה והתוודעות לאותם עולמות ‘ההם’ שהיו ואינם עוד, עולמות שהטרגדיה הנוראית של השואה העלתה בעשן השמימה. אך לא פחות מכך, עולמות שבמובן מה, לשמחתנו גם לא נחזור אליהם לעולם, ובוודאי שחלילה לא ייגזר עלינו עוד לחוות את הטראומה הנוראית של השואה, והכול בזכות היותנו כאן, חופשיים עצמאים וחזקים, בארצנו ובזהותנו הישראלית העדכנית שלנו.
אם נרצה, יום השואה הוא גם יום הגבורה, במובנו העמוק. הגבורה במובן של התגברות. היכולת והזכות שהייתה ועודנה בידנו, לגבור ולהתעלות מעל המקום הכה עלוב ונורא ההוא. מקום שאירוע השואה על סך מאורעותיו, הוא רק נקודת הקצה הנמוכה והאיומה ביותר שלו. אך כאמור, זהו רק קצה קצהו של מציאות גלותית רצופת פוגרומים ועלילות דם, רדיפות ודיכויים, ומצב חברתי וכלכלי ירוד.
אך לעומתם, חווית החרדים שונה היא בתכלית. מבחינתם השואה היא אירוע כה נוראי, כי היא נטלה מהם את הבית. את סביבתם היותר טבעית וראשונית. במובנים רבים, הם עדיין חיים עמוק שם. נטועים עמוקות באווירת העולמות ההם. נושמים מלוא ראותיהם את כל העושר הרוחני והתרבותי שהיה נחלתו של העולם ההוא. כך שממילא חווית הזיכרון שלהם שונה גם היא בתכלית. הם לא זוכרים את מה ‘שהיה’, אלא מתאבלים על מקום שממנו הם גלו והתרחקו. מבחינתם ‘לזכור’ את שהיה שם, משמעו כמעט מיניה וביה, להתחבר עוד יותר לזהותם החרדית המסוימת הזו. לגרום לעצמם להרגיש שכמה שהם רחוקים פיזית מאותם פשיסחא, קוצץ, קלצק, וילנא, ברדיטשוב ומזיבו׳ז, עוד מקומות אלו מפעמים עמוק בתוכם גם כאן ביושבם בארץ חמדת אבות.
והבוקר שצפיתי בקטע וידיאו קצר שצילם יוצר הקולנוע אורי רוזנווקס, לסדרה המונומנטאלית שלו ‘מלכויות של מטה’ (הקטע הספציפי הזה לא נכנס לסדרה), התחדדה אצלי ההבנה הזו שבעתיים. בקטע האמור, נראה ניצול שואה חסיד בעלז (שנפטר אך לאחרונה), איך שהוא משתתף באחת משמחות החסידות, ואף כמו נוטל חלק בלהקת מנגנים של זקני החסידים. תוכלו לראות בתמונות איך שהוא אוחז את הכינור באותה השמחה בזרועו, המקועקעת במספרו האישי במחנה ההשמדה אושוויץ. אלו הן תמונות מפעימות ומרגשות בעיני. הן ממחישות יותר מכל את תפיסת האתוס החרדי, באופן שבעבורן כמו כל מה שהם עושים, ובוודאי ברגעים רווי הוד שכאלו, הוא להתחבר מחדש, לגעת במקומות הראשיתיים והמיתולגיים ההם, אלו שכמעט ולא נשאר מהם שריד ופליט אך לפני כשמונים שנה.
אז אני ממש לא כותב ככתב הגנה על החרדים בהקשר הזה או כל משהו כיו״ב. כל שאני מנסה לעשות פה, זה לחלוק עמכם הבנה מסוימת שהייתה ביחס לשני סוגי זיכרון, שכמעט וניתן לקרוא בהם: לא קרב זה אל זה כל הלילה.
רצ״ב לינק לצפייה בסדרה המדוברת ׳מלכויות של מטה׳:
