הביטו בשתי התמונות הרצ”ב, מיצבתי אותן אחת ליד השניה, זו לעומת זו. התמונה הימנית בה נראים יהודים ישובים אצל העמוד כמעט על הרצפה, צולמה בתשעה באב תש”ה – 1945 בסך הכול כחודשיים לאחר כניעתה של גרמניה הנאצית לבעלות הברית (במאי 1945) וסיומה של מלחמת העולם השניה (לפחות באירופה), בה נרצחו כידוע רבבות מיהודי העיר, ולמעשה אף הקהילה הזו כמעט ונכחדה לחלוטין בלהבות הכבשנים של אושוויץ ובירקנאו. ואילו התמונה השנייה משמאל, צולמה על ידי, אך לפני כמה חודשים, במהלך חג הסוכות האחרון, תשפ״ב – 2021.
הביטו על היהודים הישובים שם על המרצפות, שארית הפליטה של יהדות הונגריה, אוסף של אודים מוצלים מאש שחזרו והתאספו להם מחדש בבית הכנסת הגדול הזה, כשהם מוכים וחבולים, אבלים וחפויי ראש. לא צריך להיות בעל דמיון מפותח במיוחד בשביל לדמיין מה עובר להם בראש. איזה תשעה באב היה זה בעבורם. כמה יגון וקדרות שררו שם באותו היום המר ונמהר. איך פתאום האבל ההוא על המקדש שחרב, הפך להיות כל כך קרוב ומוחשי, פרטי ואישי. ולא פחות מכך, החורבן הקהילתי היה מחריד ממש, הוא ניכר מכול פינה. ולא מדובר רק באובדן הטרגי של מרבית חברי הקהילה באלפיהם, אנשים נשים וטף, אלא אף בחורבן הפיזי של בית הכנסת הזה, שהיה לשם ולתהילה כאחד מבתי הכנסת היותר מפוארים ומרהיבים באירופה כולה. ועכשיו? עכשיו הכול היה בו חרב ומנותץ. המפלצות הנאציים הפכו את היכל בית הכנסת, לשמש כאורוות הסוסים הגדולה שלהם בבירת הונגריה. מאות סוסים הוכנסו להשתכן בבית הכנסת, ע”כ המשתמע מעובדה מחרידה זו, לשם כך הם עקרו את מאות הספסלים ממקומם הקבוע בבית הכנסת (זאת לצד עקירה וחילול עד עפר של כל הסממנים היהודיים שהיה בו).
למעשה אותו תשעה באב היה גם הפעם הראשונה מאז פלשו הנאצים להונגריה בחורף 1944, שבה בית הכנסת חזר לפעול, לאחר שהקהילה האורתודוקסית בבודפשט קיבלה לרשותה מחדש את בית הכנסת ממש ימים ספורים קודם לכן. אך כאמור, די עם תביטו בתמונה הימנית בשביל שתקבלו מושג על מצבו של בית הכנסת באותו היום, מי יודע כמה זמן בכלל היה בידם לנקות ולפנות ולו באופן בסיסי את בית הכנסת, מכול הצחנה ועיי החורבות שהיו בו. ודומני שכול מילה נוספת בהקשר הזה תהיה מיותרת.
אך מה שבאתי לספר לכם במיוחד הוא דווקא את סיפורו של השעון התלוי שם ממול בכותל המזרח. למעשה בתמונה הימנית זו מתשעה באב 1945 אתם לא ממש יכולים לראות כי מדובר בשעון. תוכלו לראות מן מסגרת מרובעת שבתוכה פשוט חור. ניכר כמובן לעין שמישהו פגע שם במכוון במה שהיה שם בפנים. וכאן אני מפנה אתכם דווקא אל התמונה העדכנית משמאל. אתם יכולים לראות את הדמיון המצמרר ממש בין שתי התמונות, ובדייקא להתרשם מהאופן שבו שוקם אותו השעון. תוכלו לראות כי מדובר בשעון עם אותיות המשמשות כספרות, מה שכמובן עושה אותו ליהודי טיפוסי במובהק.
והרהרתי על כך, למה היה חשוב כל כך, לאותם מפלצות, לפגוע בשעון הזה? ועוד באופן המסוים (ובעליל המכוון) שבו הם עשו זאת בשלילת תכנו הפנימי? הלא הם יכלו פשוט לעקרו מן הקיר ולהשליכו בברוטאליות ארצה, בדיוק כפי שהם עשו להרבה מאוד מונומנטים אחרים שהיו שם בבית הכנסת, וכמעשיהם הברברי באלפי בתי כנסת בכל רחבי אירופה.
לבי אומר לי, שזה קשור בדייקא לעניינן של האותיות העבריות שהיו חקוקות באותו השעון שבכותל המזרח. אותן אותיות שהפכו להיות המסמן לתנועת הזמן, אותיות שהן אותות לסדרי הקהילה ומועדיה (תרתי משמע). כמה אמירה עמוקה ישנה בכך באופן שבו אנו כיהודים, הופכים את האותיות למספרים, את המתמטיקה לאידיאה טהורה. ממצבים את כל תפיסת הזמן והתנועה שלנו, בהתאם להנחייתן של אותן אותיות קמאיות שהולכות עמנו כבר למעלה משלושת אלפים שנה.
אתם מבינים? זה בדיוק מה שהם ניסו לפגוע שם באותו השעון. לא סתם לשבור סתם שעונים בער באותם חלאות אדם, אלא כי אם לעקור ולשרש לחלוטין את שם ישראל. ומהו שם ישראל אם לא ההלימה הפלאית הזאת, בין אותיות למספרים, מספרים לאותיות וחוזר חלילה. וזהו בדיוק פשרו של אותו החור שחור שם בתמונה המצמררת מתשעה באב 1945. החור שבתנועת הזמן היהודית, האותיות שמלאכי חבלה ביקשו לעצור מלכת.
וכאן אני חוזר לתמונה הנוספת זו שלקחתי בשנה האחרונה, 86 שנים לאחר אותו תשעה באב מר ונמהר. פתאום ההבנה הזו הכתה בי כמן ברק. הבנתי באחת את גודל תפקידי ועוצם אחריותי שם בחיים היהודיים של הקהילה האורתודוקסית הגדולה של בודפשט. לרגע חשתי איך השעון הזה שכבר ידע וראה כל כך הרבה, הביט בי מכותל המזרח ולחש לאוזניי, האם אתה עושה הכול בכדי לחזור ולהעניק לקהילה המפוארת הזאת, חיים של תנועת זמן יהודית? האם האותיות העבריות שחרוטות בו (וששוחזרו זמן לא רב לאחר השתקמותה של הקהילה באותו קיץ 1945), אכן חזרו לשמש כמספרים חיים המשקפים תנועה ודינמיות תמידים?
אז אני מקווה שהתשובה חיובית. ובעיקר מתפלל ומייחל שהשעון הזה עם האותיות העבריות המהדהדות הללו, לא יחדל מלפעול, לא רק במובן הפיזי/טכני, כמו אי אז בימי האימה של שנות השואה, אלא אף במובן היהודי היותר עמוק. וכי הקהילה הזו תמשיך לנוע ולהתקיים, בחיים יהודים עשירים ותוססים גם בעוד שנים רבות.
ולסיום, לזכרה של קהילת קודש מפוארת ורצופת אהבה זו של יהודי בודפשט, רבבות אלפי ישראל, קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים, שנרצחו, נטבחו ונעקדו, בכל מיני מיתות איומות ומחרידות, ע”י הנאצים ימ”ש בימי הזעם של השואה במלחמת העולם השניה (קהילה זו הושמדה ברובה בחודשים הראשונים של שנת 1944). אני מצרף כאן קטע מרטיט של תפילת “אב הרחמים”, בלחנו הנודע של החזן והיוצר האגדי שמואל מלבסקי, בביצוע של החזן חיים גנץ. זהו לחן מיוחד שמלבסקי הקדישו למילוני הקדושים שנרצחו בשואה, ולאלפי הקהילות שעלו באש ונכחדו באחת, בשנות הזעם של השואה.
“אָב הָרַחֲמִים שׁוֹכֵן מְרוֹמִים. בְּרַחֲמָיו הָעֲצוּמִים הוּא יִפְקֹד בְּרַחֲמִים הַחֲסִידִים וְהַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים. קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ שֶׁמָּסְרוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם. הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִים בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לא נִפְרָדוּ. מִנְּשָׁרִים קַלּוּ וּמֵאֲרָיוֹת גָּבֵר לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם וְחֵפֶץ צוּרָם. יִזְכְּרֵם אֱלֹהֵינוּ לְטוֹבָה עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עוֹלָם. וְיִנְקֹם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקֹּם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר. וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי וַ-ה’ שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן: וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמַר לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם, יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ: וְאוֹמֵר, כִּי דוֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים וְאוֹמֵר, יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה. מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ..”
