מבוא: במאמר שפרסמתי בעבר עסקתי בעניינה של העדות והאופן שבו היא מתאמתת באמצעות רצף המורשת הבין דורי בסיפור יציאת מצרים. אך במאמר זה ברצוני להצביע
המאמר מנתח את הגותו של האדה”ז בעל התניא, סביב ההבדל בין שמות האלוהות “אלוהים” ו-“הוויה” כמענה לשאלת שעבוד מצרים. השם “אלוהים” מייצג גילוי פלורליסטי ואינדיבידואלי, המאפשר לכל פרט בבריאה, מהצומח ועד לצדיקים, לפתח קשר דתי סובייקטיבי וייחודי. לעומת זאת, שם “הוויה” מבטא גילוי קולקטיבי ומוחלט שאינו תלוי במעשי האדם, אשר נחשף במלואו רק לאחר “איפוס” הזהות הפרטית בכור היתוך של סבל וגלות.
המאמר מדגיש כי אחדות הגורל בגלות היא שסללה את הדרך לנס הגאולה ולמעמד הר סיני כחטיבה לאומית אחת. בסיום המאמר מוצעת תובנה פדגוגית, לפיה יש לחנך נערים תחילה למציאת האלוהות הפרטית בליבם ורק לאחר מכן להובילם אל המחויבות המוחלטת. גישה זו רואה בחיבור האישי והפנימי תנאי הכרחי לשימור המורשת היהודית לאורך זמן.
תורה זו של האדה״ז בס׳ ליקוטי תורה לשיר השירים (עמ׳ לג׳) היא יסודית ועמוקה מני ים. היא נוגעת בשאלת מקומן של האותיות והמילים בהווייה בכלל ובהווית האדם בפרט – ככאלו שעניינם הוא גילוי ויצירת זיקה בין האדם אל האינסוף. האדה״ז כורך במאמר זה בין עניינן של האותיות ואפשרות הופעתן, לעניינן של הגלות והגאולה – הפרטית והכללית. במאמר זה אנסה לשרטט קריאה פרשנית – מודרנית בתורה זו, ובאופן שבו לטעמי יש לקרוא את דברי האדה״ז ולהבינם כדבעי. המאמר נלמד והתלבן אצל חלקת מחוקק ספון בעיר האדטיש שבאוקראינה, ביומא דהילולא דאשתקד – כד׳ טבת תשפ״ד.
היום כד’ טבת תשפ”ו – הוא יום ההילולא ה213 של רבינו הגדול האדמו”ר הזקן – בעל התניא, מייסד שלשלת חסידות חב”ד (נפטר בתקע”ג – 1813).
המאמר מתמקד ביום י”ט כסלו, הלא הוא יום שחרורו מהמאסר של האדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד, ומסביר את חשיבותו הדרמטית והמכוננת לתנועת החסידות. המאמר מציג את תורת הגלות והגאולה של האדמו”ר הזקן, המבקרת את המשבר הגלותי כשלב הכרחי ואף מכוון בתהליך הגאולה השלמה, ולא כטרגדיה שיש להתגבר עליה. תפיסה זו מציגה את הסבל והשפל כחלק אינטגרלי המאפשר “זיכוך” וחיבור מחודש בין המימד הרציונלי (המוח) למימד הרגשי (הלב), המכונה בשפה החסידית כ”שחרור מצר הגרון”. רעיון זה משליך גם על העדפתו ההיסטורית של האדמו”ר הזקן לשלטון הצאר הרוסי הקשה על פני החופש הנפוליאוני, שכן הקושי מביא לזיכוך עמוק יותר. לבסוף, המאמר טוען כי תובנות אלו רלוונטיות במיוחד לימינו, ומספקות תקווה ואפשרות לחיבור מחודש של האומה על רקע המשברים העכשוויים.
המאמר בוחן את הקשר ההוליסטי בין הגוף לנפש והאופן שבו תפיסת העצמי מושפעת ממנו, תוך התייחסות ל”שאלה הפסיכו-פיזית” והדינמיקה בין הפילוסופי למדעי. הוא מציג את מצב העמידה (“קומה”) כמסמל קיום, נוכחות, ולקיחת אחריות, ומבחין בינו לבין מצבים פסיביים יותר כמו ישיבה. המאמר קושר רעיונות אלו לעמידה מול האל ולתפיסת “עמידה בדין” כבחינה קיומית-מוסרית, המדגישה אחריות והכרה הדדית. לבסוף, הוא משלב את תורת האדמו”ר הזקן, המתארת את עם ישראל כ”קומה אחת שלמה”, שבה כל חלקי הגוף-האומה חיוניים לשלמות ההוליסטית, ומדגיש את הפלורליזם היהודי כנובע מהכרה זו.
מאמר זה עוסק באבחנה המהותית שבין ברכה לקללה בפרשת ראה, כשהקללה מתוארת בפירוט עקב טבעה המוחשי המגביל, בעוד הברכה, המופשטת יותר, דורשת חיפוש פנימי מתמיד. המאמר מטעים כיצד בחירה בחיים היא בחירה בברכה ובדינמיות, לעומת קיפאון הקללה. הוא מדגיש את החיפוש אחר “המקום” המסתורי כצורך רוחני המאפשר חיבור לטרנסצנדנטיות. המאמר משלב ניתוח לשוני, הקשר תלמודי, ודברי הרמב”ם והרמב”ן בנושא. בסיומו נוגע המאמר במשל החסידי הנודע המדמה את חודש אלול למפגש אינטימי בשדה עם המלך, וכמייצג את האפשרות לחיפוש רוחני אישי ושוויון בדרך לקדושה.
“אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם
מבוא: מאמר זה נדפס בספרי ׳מגדים חדשים׳ לחג הפסח, ועוסק בהגותו של האדה״ז אודות תפיסת הגלות ומקומה לעומת הגאולה. מדובר ברעיון שהוא בעיניי מהפכני בהבנת
שיעור נוסף (מס׳ 3) בעניינה של התשובה. הפעם זאת הייתה באמצעות קריאה מעמיקה במאמר ׳אתם ניצבים׳ בס׳ ׳ליקוטי תורה׳ לאדמו״ר הזקן בעל התניא. זהו מאמר