על עניינם של ווידויי הביכורים והמעשרות. מאמר הגותי לפרשת כי תבוא
פרשת השבוע – ׳כי תבוא׳, פותחת במצוות ביעור המעשרות, ומיד לאחר מכן אנו מתוודעים למצוות הביכורים. שתי מצוות אלו הנן ייחודיות מאוד, באשר הנן בהגדרתן
פרשת השבוע – ׳כי תבוא׳, פותחת במצוות ביעור המעשרות, ומיד לאחר מכן אנו מתוודעים למצוות הביכורים. שתי מצוות אלו הנן ייחודיות מאוד, באשר הנן בהגדרתן
״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.
יש משהו מופלא ממש, באופן שבו דווקא אותה הפרשה שבה אלוהים כמו מכריז על יתרונה הלאומי של האומה היהודית, בכך ש”וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים
זהו לא מאמר במבונו הערוך והמלא, אלא יותר סדרת נקודות רעיוניות שמהוות תרשים זרימה למחשבה נמרצת העוסקת בסוגיות יסוד של האותנטי לעומת הסיתנטי, הפנימי לעומת החיצוני, המופשט לעומת הממשי. הוא עוסק בעיקר בראייה אודות סיפורו של יוסף במצרים ואופן התמודדותו שם, ובהמשך בהתגלותו לאחיו ויחסיו עמהם. זאת מחשבה שהתלבנה בדעתי בחג החנוכה האחרון – תשפ״ד. ולכשיירווח אנסה להרחיב ולעלותו על הכתב כדבעי.
ביום העצמאות שנת 1957, שמונה שנים להיווסדותה של מדינת ישראל, נשא מנהיגה של האורתודוקסיה המודרנית בארה״ב הרב יוסף דוב הלוי סולובייצי׳ק זצ״ל, את אחד הנאומים
“בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר..״ אחת החידות הגדולות
שיעור שנמסר לפני כתשע שנים בפני חברים מקשיבים, ועוסק בעניינה של הקנאה והאופן שבו היא קשורה למקדש והיפוכו בחורבן. זאת לצד עניינה של הלאומיות היהודית
קריאה שיטתית בפרשת בלק, בשיח שבין בלעם והקב״ה, בלעם ובלק, בלעם ואתונו, בלעם וברכותיו, ובפרשת בנות מואב ומעשהו של פנחס. וקישור לעניין היסוד הבלתי אפשרי
במאמר קודם עסקנו בעניינה של הדומיה, כנקודת השיתוף הקולקטיבית של המין האנושי, והאופן שבו היא לוכדת אותנו כמיצב תודעתי משותף לעומת הפלא הקיומי, החידתיות והמיסתורין
התיאור המצוי לפנינו של אופן חגיגת פולחן העגל על ידי העם היהודי, הוא קצר למדיי ומכיל פסוקים בודדים. אך התיאור הבולט ביותר, הוא האופן שבו