מ״אהיה אשר אהיה״ ל״אנוכי הוויה אלוהיך״ – מסע מהמיתי אל האתי – מיציאת מצרים למעמד הר סיני. מאמר לפרשת יתרו:1 min read

פרשת יציאת מצרים נפתחת בראשיתה, בגילוי של אלוהים למשה הסנה הבוער, ובו אלוהים מצווה על משה ללכת לבשר לאומה היהודית הנתונה בעיצומו של שעבוד מצרים, על גאולתם העתידית הממשמשת ובאה. בתגובה, שואל משה את האלוהים: ‘הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם? וכך מתאר הכתוב את מענה האלוהים למשה: ‘וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם’. (שמות ג׳ יג׳-יד׳)

וכבר נלאו הפרשנים השונים להטעים את פשר הרעיון התיאולוגי האצור בתשובה זו ומה פשרה כמענה לשאלתו של משה. רש”י על אתר בוחר לצטט את דברי הגמרא (ברכות ט’ ע”א) בהקשר הזה: ‘אהיה אשר אהיה” – אהיה עמם בצרה זאת אשר אהיה עמם בשעבוד שאר מלכיות’. היינו, לדעת הגמרא בשם זה של האלוהים המתגלה לאומה היהודית במצבם העגום ההוא במצרים, אצורה בשורה שהיא כולה עתידית. צופה פני עתיד בתקווה ואמונה, רצופה באופטימיות למציאות טובה ושלמה יותר. זה מה שכמו נצרב בבשרו ובנפשו של העם היהודי, תכונת המסוגלות, היכולת שלא להרים ידיים ולדבוק באמונת תקוותם. וכשם שתכונה זו תקפה ועומדת להם במצב גלותם ובעוני שעבודם הנוראי במצרים, כך היא תמשיך ותעמוד ותשמש להם בגזירות הגלות, ובייסורים ובמכאובים שעוד נכונו להם בעתיד.

שם ‘אהיה אשר אהיה’ מצביע על התהוות שהיא לעולם מתמשכת, תמיד יש למה לִצְפּוֹת וּלְצַפּוֹת, כך נעשית המציאות ככזו שבעיני המאמין היא לעולם אינה סופית וחתומה. זאת בשורת האמונה שבכוחה להעניק לאדם את היכולת להמשיך ולאחוז באומץ באמונה כי לא הכול אבוד, וכי יש תקווה לאחריתו, כך שגם כאשר הוא במצב תובעני של הסתר פנים, בחשיכה קיומית הסוגרת עליו ממעל, האור עוד יפציע והטוב עוד בוא יבוא. וכפי שמגולל זאת יפה יונה הנביא, באותם רגעים בהם היה הוא לכוד עמוק במעי בדגה ונראה היה כי אין לו עוד כל מוצא של תקווה: ‘וַאֲנִי אָמַרְתִּי, נִגְרַשְׁתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ; אַךְ אוֹסִיף לְהַבִּיט, אֶל-הֵיכַל קָדְשֶׁךָ. אֲפָפוּנִי מַיִם עַד-נֶפֶשׁ, תְּהוֹם יְסֹבְבֵנִי, סוּף, חָבוּשׁ לְרֹאשִׁי. לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי, הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם; וַתַּעַל מִשַּׁחַת חַיַּי, יְהוָה אֱלֹהָי’. (יונה ב׳ ה׳-ז׳)

כך שבראייה הזו היא האמונה כמן איתות אופקי שמצביע בעד האדם על אותו זיק של תקווה, על מוצא עתידי של היחלצות ממצוקתו שסגרה בעד חייו. ולא קביעה (או פרשנות) עובדתית/ריאלית, אלא תפיסה אקזיסטנציאליסטית עמוקה הרואה בהנכחת התקווה כאפשרות הקיומי/הישרדותית יחידה החוצצת בפני האדם מלשקוע אל ייאוש ופסימיזם מוחלט, להמשיך להוסיף לאחוז באמונה לעתיד טוב ואופטימי יותר.

אך לעומת זאת, לאחר שיצא העם היהודי ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה והוא כבר מסתופף בצל שדי, שרוי בחירות מלאה ברוח וגשם, או אז בשלים בני האומה לגילוי הייחודי של מעמד הר סיני ועשרת הדברות. מעמד זה נפתח בצמד המילים ‘אנוכי הוויה’. זאת נוכחות שהיא כולה בכאן ועכשיו. ולא אף זאת, ההוראה ‘אנוכי הוויה’ ממשיכה ומצביעה לאלתר על כך כי: ‘אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים’. היינו, הכאן ועכשיו, הוא העתיד והמחר של האתמול ההוא במצרים, זה שבא לידי ביטוי בגילוי המטרים של משה בסנה הבוער.

בעולם הזה שכולו נעוץ במציאות הנוכחית, אין תקוות ודמיונות, אין סיפורים ותרחישי אגדות, כאן הדברים באים במופע קונקרטי וממשי. כך שמתוך הופעה זו של ה״אנוכי״ מובהקותו ההוות והבלתי אמצעית, נגזרת מיניה וביה התביעה המוסרית הנחרצת של: לא תרצח, לא תגנוב, לא תנאף וכו’. זאת פניה של האוטופיה העתידנית כשהיא באה לידי מימוש עכשווי, בדמות עולם חוקתי נוקשה ותובעני, זה שעליו נאמר ״יקוב הדין את ההר׳״ (זאת פרפרזה נפלאה שדרכה ניתן לראות היחס בין החוק המתגלה בעשרת הדיברות להר סיני, דבר שמתחבר לתיאור האש והעשן של ההר ואופן התבטלותו אל הגילוי המתחולל בו).

דוגמא נוספת למגמה דואלית זו, היא באופן שבו אלוהים מטעים מדוע בחר דווקא באברהם להיות אבי האומה היהודית בכך ש: ‘כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט’.. (בראשית יח׳ יט׳) אברהם מופיע כ״אבינו״ֿ, היינו כמי שפניו וייעודו צופים פני עתיד, או במילים אחרות, סיבת בחירתו אינה בזכות עצמו כשלעצמו, אלא דווקא בזכות יכולותיו הפדגוגיות, לנטוע בעתידו המורשתי את הרצון והשאיפה המתמדת ל’עשיית צדקה ומשפט’. היינו, אימוץ מכוון של עשרת הדיברות ותכליתן המוסרי. כי בערבו של יום, אין בנמצא כל שלמות אוטופית ומכוונת יותר מן השלמות המוסרית ויישומה המדויק בחיים האנושיים. זהו גן העדן האולטימטיבי, עלי אדמות, זה שבאפשרותם של בני אדם ליצור בעשר אצבעותיהם.

כאשר מתבוננים בסוד קיומו של העם היהודי, נמצא לעולם איך שני יסודות לאומיים אלו, המיתי והאתי – גילוי הסנה וגילוי הר סיני כרוכים ושלובים זב”ז. האמונה והתקווה המתמדת לגאולה ותיקון עולם מחד, ומאידך אחיזה המוסרית אמיצה בראוי והמתחייב במציאות הנוכחית כמות שהיא, זאת במנותק מן הזיקה אל מה שעשוי להתרחש בעתיד, לטוב או למוטב. וכלשונו של הנביא ישעיהו בדברי תוכחתו אל המלך חזקיהו: ‘בהדי כבשי דרחמנא למה לך’? (עפ”י דברי הגמ’, ברכות י’ ע”א)

רק בזכות אחיזה דואלית שכזו, הצליח העם היהודי להחזיק מעמד ולשרוד כנגד כל סיכוי ריאלי, לאורך אלפי שנות גלותו. אך דא עקא, כי בשעה שבה התקווה המשיחית התעצמה בתודעתו שבעתיים, כשהבטחות וסיפורים פנטסטיים כובשים את ליבו של העם, הביא הדבר במובהק לחתירה תחת אושיות קיומו המוסרית, ולפגיעה בשמירת המצוות ובצביונו הדתי-ייחודי. וכתוצאה מכך נוצרה בעם בוקה ומבולקה של ממש, עד כדי סכנה אקוטית להמשך קיומו. והדוגמא הבולטת לכך, היא כמובן בתופעת השבתאות וספיחי הלוואי שלה במאה 17 וה18 שניסו להציע את התעוררות תשוקות הגאולה כתחליף אנטינומי למסגרת ההלכתית המסורתית. וישנן אף דוגמאות נוספות לכך, מן העבר הקרוב והרחוק גם יחד. והדברים ידועים.

ואם בהקשר המשיחי עוסקים אנו כאן, מן הראוי להביא את דברי הרמב”ם, באופן שבו הוא משרטט את קווי המתאר של החיים לעתיד לבוא בימות המשיח, כשהוא שולל לחלוטין מהגאולה כל אלמנט מאטפיזי משדד מערכות טבע. וכך ל׳:

״אל יעלה על הלב שבימות המשיח, ייבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית; אלא עולם כמנהגו הולך. וזה שנאמר בישעיה “וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ” משל וחידה. עניין הדבר–שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי העולם, המשולים בזאב ונמר:  שנאמר “זאב ערבות ישודדם–נמר שוקד על עריהם” ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזולו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת כישראל, שנאמר “ואריה, כבקר יאכל תבן”

רמב״ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק י״ב הלכה א׳

היינו, הרמב”ם מורה בעדנו שלא נטעה לצייר את החיים בימות המשיח, בצבעים אוטופיים פנטסטיים כאלו ואחרים, כי ממש לא כך יהיו פניה של אותה מציאות עתידית. לדעתו של הרמב”ם, מימושה של האוטופיה אינו אלא בחיים מכוונים ומתוקנים מוסרית. וכלשונו, ‘לא יגזולו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת’. ומה לנו כמו עשרת הדיברות כמצע היותר מכוון למימוש מתכונת חיים מתוקנת ואף סטואית זאת (דבר שמתאפשר שבעתיים בזכות שמירת השבת, שאף היא מופיעה בעשרת הדיברות). כך שלפנינו ביטוי נוסף אל אותה השקה המתקיימת ברטרוספקטיבה תיאולוגית, בין התקווה לגאולה בתקופת הגלות, למימושה בגילוי הנוכח וההווה של תקופת הגאולה. בין ה’אנוכי הוויה’, אל ה’אשר הוצאתיך מארץ מצרים‘ ..

וכמה יפה לאור זאת לדרוש את נבואת ישעיהו (ישעיהו כה’ ט’) אודות הגאולה העתידית: ‘וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ’. כי לעתיד לבוא, יהיה הגילוי בבחינת ‘הנה’ ו’זה’, היינו מצוי בהווה במלוא נוכחותו. ואו אז, יוכלו אותם בני האדם שלא הפסיקו לקוות ולייחל (וכלשונו של ישעיהו בפ׳ סד׳ ג׳: יַעֲשֶׂ֖ה לִמְחַכֵּה-לֽוֹ), לתפוס את הגילוי האלוהי באופן נוכח ובלתי אמצעי. ובכך לקשור למעשה בין מגמת התקווה העתידית שלהם לגאולה לאורך כל שנות גלותם, לבין הגילוי המתגלה לעומתם כעת חיה. זאת תהיה כמו החזרה הנוספת על חווית הקישור ההיא, בין ה’אנוכי הוויה’ ל’אשר הוצאתיך מארץ מצרים’. בבחינת: ‘כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת’ (מיכה ז’ טו׳)