קטגוריות
הגות אקטואלית

הרהורים על החיים והמוות, הקיום והמקום, הזוועה וההתגלות, אל מול הקטסטרופה המחרידה ברעידת האדמה בטורקיה:1 min read

המוות בהגדרתו נמצא בנקודת הקצה של החיים. הוא תמצית האנומליה. באופן טבעי האדם הולך אל מותו, נע אל קיצו הנעוץ אי שם בסוף ימיו. הוא לא אמור לחדור פנימה ככה אל ליבת החיים המבעבעת. תודעת המוות היא כנראה נקודת העליונות המובהקת של האדם על פני בעלי החיים, אך בו זמנית, זו כנראה, ולא במקרה, גם התודעה המודחקת ביותר. התודעה הדוממת, זאת שהשפה פולטת מתוכה, לא מסוגלת לייצר לה ערך סמנטי כלשהו. הסופיות הטרגית, גוזרת בנו את נמיכות הרוח, מרוקנת את המוטיבציה האנושית ליצירה, להתפתחות, ואפילו למוסר. האתיקה מניחה בבסיסה את החיים כרצון, כזכות ואפילו כאידיאל. נפסדותו הטרגית של האדם מכחשת בכל זה, היא מהבילה אותו לחלוטין, עושה אותו לאקראי, מנוער מכול ערך ומשמעות.

כשהנביא ירמיהו בא לתאר את הטרגדיה האולטימטיבית, הוא עושה זאת באמצעות שרטוטה של המוות כאירוע החודר פנימה אל ליבת החיים. אלו שנתפסים בעבורנו כמוגנים ובטוחים, כאצורים בתוך מבצרים וארמונות:

“עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת” (ירמיהו ט’ כ’)

הארמונות, העוללים והבחורים, הם אותם אזורי המחיה המוכחשים מן המוות, אלו התפוסים בתוך החיים הדינמיים, בדיוניסוס התוסס של ההוויה. אלא שאז משום מקום, המוות מחליט לעשות מעשה, להתהפך פיזית ומטאפורית על בני האדם. הוא קם מרבצו הדומם אי שם בקצה החיים וחודר פנימה, אלא שהפעם הוא לא בא כדרכו הטבעית, כפי שאנו רגילים לארחו בחיינו, דרך הפתחים והדלתות, אלא חודר פנימה מהחלונות, כמו פורץ באישון ליל המפתיע את דייריו של בית בשנתם השאננה. כמה הלם ותדהמה יכולה לעורר חדירה שכזו, כשיותר מכול היא פוגעת בקונספציית הביטחון הבורגני, השאנן. בתחושה שיש בידינו ליצור פאטה מורגנה של משמעות, תשוקה ויצירה.

כך הכול קורס בחדירתו של המוות, מתמוטט כמו מגדל קלפים. כן, ממש כמו אלפי הבניינים שם בתורכיה, ורבבות הקרבנות האומללים הקבורים מתחת להריסותיהם.

אבל יש משהו ברעידת האדמה הזאת שמחרידה אותנו שבעתיים. הקטסטרופה הבלתי נתפסת הזאת, מחדירה את המוות לחיינו לא רק מהחלונות, אלא מהבסיס, היא מנערת את בני האדם בבסיס הכי ראשוני של הוויתם, במקום. המקום מתערער מן היסוד. בשפה העברית, המילה קיום מכותבת עם המילה מקום. אין לאדם יותר מאשר מקומו. אותם ד׳ אמות שהוא תופס במרחב. האדם זקוק למקום כמצע קיומי ולזמן כמצע של תנועה והתפתחות, הכול מתחיל ונגמר שם: במקום ובזמן. וכאשר נגמר הזמן, האדם פשוט נגנז במקומו, כמו נבלע באותן ד’ אמותיו ומתכלה בהם לנצח. כך שכאשר מתערער המקום, תם זמנו. האור ניצת בחלל הוויתו, והכול מתגלה כעורבא פרח, לא מיניה ולא מקצתיה, אין כאן שום דבר של קיום אמת, הכול מעורער, מפוקפק, חזקת החיים מתגלית כאשליה אופטית שאין אווילית ונאיבית הימנה.

אז קשה לכתוב, קשה בכלל לנשום אל מול הטרגדיה הזאת שמתנפצת לחיינו בתמונות וסרטונים קשים מנשוא. לאן בכלל אפשר לקחת את כול זה, את הפחד והבעתה, האימה שסוגרת עלינו מכול צד? אבל נחמה פורתא אחת אני מוצא בימים אלו, בתמונות האנושיות המפעימות ממש, של אנשים טובים מכול רחבי העולם, גיבורי נצח, שעוזבים באחת את כול חייהם, משפחותיהם ומקום עבודתם, ועושים את לטבורו של הגיהינום שם בעמק הבכא ההוא, הכול בכדי לחלץ עוד אדם אחד או שניים, עוד חיים של מישהו שייצאו חוצה מאפילה לאורה, עמוק מתוך ההריסות והשבר.

הביטו בהם לדוג’ במשלחת הישראלית המונה כמה מאות בני אדם, אנשים שרובם ככולם יצוקים באמצע חייהם, צעירים מלאי חיים, בעלי משפחות וכו’. למיטב ידיעתי מאז הגעתם שם, הם הצליחו להציל חמישה בני אדם. אתם מבינים? חמישה בני אדם שבזכות המשלחת הזאת, עוד יחיו וייצרו, ייעצבו וישמחו, ומה לא בעצם? כמה קל לההביל, להישאר אדיש, לאמץ את קריסת הקונספציה ההיא על איזושהי משמעות ופשר כלשהי, להתמוטט עם כל המגדלים הפורחים לתוגה וייאוש, ובעיקר לאדישות ואטימות. אבל בעבור האנשים הללו שיצאו לשם, זאת אפילו לא אופציה, הם יעזבו את כול חייהם, ולו רק בכדי שמתוך כל אותם רבבות קבורים שכבר לעולם לא ייראו אור יום, ייצאו עוד כמה בודדים, כאלו שבכול זאת תגהה עליהם התקווה והפשר הקיומי.

זאת הכרזה בוהקת שהיא נס להתנוסס, לא רק בעבור אותם חמישה בני אדם, שכ”א מהם הוא עולם ומלואו, אלא בעבור עצם החיים כקונספציה. כאפשרות למשהו אמתי כלשהו. הדהוד שמותר האדם הנו לא רק מן הבהמה, אלא אף מהקיום עצמו. מכול מה ששם את הוויתו ללעג ולקלס ויכול להתמוטט ולהחרב באחת על ראשו. האנושיות במופעה המוסרי הזוהר, מאותתת על האדם כישות של נצח. כתודעה אלמותית של חמלה, סולידריות ואחווה. זאת תודעה הגדולה לאין ערוך מהכאן ועכשיו המקומי והזמני, פלא פלאות, שהיא זכות וחובה כאחד, תודעה ששווה להתאמץ ולהיאחז בה, לטפח ולגדל. זו שעליה קורא הנביא ישעיהו:

אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ” (נח’ ח’)

בתלמוד ירושלמי בשלהי מס’ ברכות, ישנו מדרש אגדה העוסק בעניינה של רעידת אדמה:

אליהו ז”ל שאל לר’ נהוריי מפני מה באין זועות לעולם אמר ליה בעון תרומה ומעשרות. ..אמר ליה בני חייך כך היא סברא דמילתא. אבל כך עיקרו של דבר אלא בשעה שהקב”ה מביט בבתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן ושלוה ובית מקדשו חרב הוא אפילון לעולמו להחריבו. הה”ד [ירמי’ כה ל] שאוג ישאג על נוהו. בשביל נויהו״

הזוועות בהקשר זה כפי שמתבאר מתוך הסוגיה (והמשנה) שם, הן רעידות אדמה. המילה זוועה יש בה מן הזעזוע. כאשר דברים זעים, נעים ממקומם היציב, השאנן, אנחנו חווים את תחושת הזעזוע. אבל הזוועה, היא זעזוע בגרסת הטורבו שלה. רעידת האדמה מייצרת תחושת שאיבדנו למעשה את המקום, את כל מה שנחווה בעבורנו כבסיס של קביעות ויציבות. הכול פתאום זמני, יחסי, מעורער ונפסד. זאת תמציתה של הזוועה.

ובראייה החזלי”ת, הזוועות באות כאשר אנחנו מרגישים יותר מדי יציבים. הביטוי של השאננות הזאת בראייה זו, היא בנהנתנות הניהיליסטית, בתרבות המנסה להעניק לבני האדם את תחושת המקלט מהנשגב והמעבר להם, מה שמוגדר בל’ חכמים כ”בתי תיטריות ובבתי קרקסיות יושבות בטח ושאנן

כנגד התרבות הזאת, מופיע המקדש, זה שמזכיר לבני האדם שהמקום לא שייך להם, שכביכול עליהם להזדכות כל פעם מחדש על מקומם, על זכותם על הארץ, על הקיום. המקדש הוא כביכול מקומו של אלוהים, מי שעליו נאמר: “הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו” (ב”ר סח’ ח’). ולא בכדי מייצג המקדש את הגאולה מחד, והיעדרו, את הגלות מאידך.

המקדש מייצג את תמצית ההתגלות עלי אדמות. יש משהו בהתגלות שמזעזע את בני האדם, מניע אותם ממקומם השאנן והקבוע. לא בכדי אנו מוצאים בפרשת השבוע יתרו, את תחושת החרדה, כפי שבאה לידי ביטוי באירוע הנחשב כהתגלות האולטימטיבית, מעמד הר סיני: וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. במובן זה, באופן אירוני ומצמרר, בהתרחשות רעידת האדמה, ישנו יסוד מחריד של התגלות.

זאת גם כוונת עניינם של מצווות התרומות והמעשרות. הזיקה המתקיימת בין המקדש לחיים הארציים, לאדמה ותנובתה, נעשית באמצעות התרומות והמעשרות. אך בנוסף לכך, תכליתן גם לאותת בעדנו כי חלילה לנו להיעשות לאטומים מוסרית, להתכנס בתוך ד’ אמותינו הקנייניות, בורגניות, ולהתעלם מכול אלו הנזקקים שסביבנו. או בל’ אחרת, התרומות והמעשרות הם הביטוי האפליקטיבי למהו קיום נצחי של אמת, לעומת הקיום הארצי – תועלתני היחסי, החולף ונעדר הפשר.

וכשהבטתי בתמונה המחרידה והמרעידה של אותה תינוקת שנולדה רגעים ספורים לפני רעידת האדמה, וחולצה כשהיא בסך הכול בת שלוש שעות, כשלמרבה הצער, אמה היולדת, נותרה שם קפואה למוות מתחת להריסות, היה נראה לי שהבנתי משהו מטאפורי על הקטסטרופה הזאת כולה. כמה שהמוות המבעית הזה שמתגלה כיצוק בבסיס רגלינו ממש, מסוגל לעורר בנו, להוליד בנו מחדש. לייצר איזושהי תנועת עוף החול של התנערות, של משהו שיגדיר בעבורנו מחדש את החשוב והראוי, הנכון והמשמעותי באמת.

ולוואי באמת נצליח ליילד בעצמנו משהו, מול כול הבעתה האינסופית הזאת.

הרשמו כעת לקבלת עדכון על כל פוסט חדש!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *