בשולי פרשת משפטים, אנו מוצאים רצף של פסוקים שלכאורה אין להם כל קשר אל האמור לאורכה של הפרשה כולה. אלו הם פסוקים חידתיים שבמאמר הקרוב
פרולוג: לפני שלוש שנים – בחורף/קיץ 2023 קודם שנחתה עלינו המלחמה האיומה והחושך התכסה על העם היושב בציון, הארץ הייתה כמרקחה. מאבק קשה ניטש על
מבוא: מאמר זה הוא מתומלל מתוך שיעור שנמסר לפני כעשור. באותו שיעור עסקתי בהרחבה בליבתן של הסוגיות התיאולוגיות אליהן התוודענו במחצית השנייה של חומש שמות
מבוא: העמידה אל מול אימת המוות נושאת בחובה את הנוכחות לעומת האלוהים, כתמצית החוויה האקזיסטנציאליסטית. זאת חוויה הנוגעת בעומקה בנקודת קצה סִפִּית (לימינאלית) של ההוויה.
המאמר מתאר מפגש מרגש ומעורר השראה בין הרב מנחם דדון, שליח חב”ד מסידני ששרד פיגוע קשה באוסטרליה, לבין הרב לירז זעירא, קצין שאיבד את שתי רגליו לפני כארבעה חודשים בסוריה. הכותב מדגיש את תהליך השיקום יוצא הדופן של הרב זעירא בבית לוינשטיין, המהווה מופע של ניצחון הרוח על מגבלות הגוף והטראומה. דרך סיפוריהם האישיים, מוסברת תפיסת השליחות החסידית, המבקשת להפוך כל משבר וכאב למנוף של עשייה למען הכלל והפצת אור. במקום לשקוע ברחמים עצמיים, שתי הדמויות בוחרות לקחת אחריות הנהגתית ולחזק את קהילתם מתוך אמונה עמוקה בהשגחה פרטית. המאמר נחתם בהשוואתם ל”פנסאים” המאירים את סביבתם דווקא מתוך החושך, כצוואתו של הרבי מליובאוויטש.
המאמר מנתח את משמעותה התיאולוגית של השבת גופתו של רס”ר רני גווילי הי”ד מעזה לקבר ישראל, תוך קישור ליציאת מצרים ופרשת בשלח. הכותב משתמש במושגים מתורת הקבלה, כגון “שבירת הכלים” ו”בירור ניצוצות”, כדי להסביר את החובה המוסרית והרוחנית לחלץ כל אדם ואור ממקומות החושך. הירידה למצרים, בדומה לסבל בשבי, נתפסת כשליחות של תיקון קוסמי שמטרתה להוציא את ה”יקר מזולל” ולהשיב את ההרמוניה לעולם. המאמר מדגיש כי השבת החטופים, חיים ומתים כאחד, היא ביטוי לחירות אמיתית ולניצחון הנצח על הזמניות והכאוס. בסיום, המאמר קורא להמשך המחויבות הלאומית לאחדות ושלמות, לצד הכרת תודה לגבורת החיילים שפעלו למען מטרה קדושה זו.
המאמר מנתח את הגותו של האדה”ז בעל התניא, סביב ההבדל בין שמות האלוהות “אלוהים” ו-“הוויה” כמענה לשאלת שעבוד מצרים. השם “אלוהים” מייצג גילוי פלורליסטי ואינדיבידואלי, המאפשר לכל פרט בבריאה, מהצומח ועד לצדיקים, לפתח קשר דתי סובייקטיבי וייחודי. לעומת זאת, שם “הוויה” מבטא גילוי קולקטיבי ומוחלט שאינו תלוי במעשי האדם, אשר נחשף במלואו רק לאחר “איפוס” הזהות הפרטית בכור היתוך של סבל וגלות.
המאמר מדגיש כי אחדות הגורל בגלות היא שסללה את הדרך לנס הגאולה ולמעמד הר סיני כחטיבה לאומית אחת. בסיום המאמר מוצעת תובנה פדגוגית, לפיה יש לחנך נערים תחילה למציאת האלוהות הפרטית בליבם ורק לאחר מכן להובילם אל המחויבות המוחלטת. גישה זו רואה בחיבור האישי והפנימי תנאי הכרחי לשימור המורשת היהודית לאורך זמן.
המאמר בוחן את מוטיב הראייה בפרשת שמות כציר מרכזי המבשר את המעבר משיעבוד לגאולה. הכותב מזהה ארבעה רגעי מפתח של חמלה אנושית והתבוננות — החל מהמיילדות ובת פרעה ועד למשה רבנו — המדגישים כי הניצוץ המוסרי והיכולת לראות את סבל הזולת הם התשתית לחירות. בשיאה של הפרשה, המפגש במעמד הסנה מסמל את הדיאלוג הראייתי בין האדם לאלוהים, שבו ההכרה ההדדית מחלצת את הפרט והאומה מהמֵצר. דרך מחלוקת חז”ל על הסתרת פניו של משה, הטקסט מבהיר כי הארת פנים וקשר עין בלתי אמצעי הם תמצית הגאולה ושיאו של מעמד הר סיני. לסיכום, המקור מציג את התודעה האנושית הערנית ככוח המאפשר את הופעת האלוהות והחופש בעולם.
פתיחה: מאמר זה הוא קריאה פרשנית בתורה הראשונה לפרשת וארא בס׳ ׳תורה אור׳[1]. הוא נוגע במה שבעייני נתפס כרעיון שהוא לא פחות ממהפכני ודרמטי במשנתו
הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר