יש משהו מופלא ממש, באופן שבו דווקא אותה הפרשה שבה אלוהים כמו מכריז על יתרונה הלאומי של האומה היהודית, בכך ש”וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים
השבוע זכיתי לשהות בעיר האדטיש אצל חלקת מחוקק ספון האדמו״ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי, הידוע בשמו ׳בעל התניא׳, ביום ההילולא כד׳ בטבת. הייתה זאת
פתיחה: מאמר זה הוא קריאה פרשנית בתורה הראשונה לפרשת וארא בס׳ ׳תורה אור׳[1]. הוא נוגע במה שבעייני נתפס כרעיון שהוא לא פחות ממהפכני ודרמטי במשנתו
הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר
זהו לא מאמר במבונו הערוך והמלא, אלא יותר סדרת נקודות רעיוניות שמהוות תרשים זרימה למחשבה נמרצת העוסקת בסוגיות יסוד של האותנטי לעומת הסיתנטי, הפנימי לעומת החיצוני, המופשט לעומת הממשי. הוא עוסק בעיקר בראייה אודות סיפורו של יוסף במצרים ואופן התמודדותו שם, ובהמשך בהתגלותו לאחיו ויחסיו עמהם. זאת מחשבה שהתלבנה בדעתי בחג החנוכה האחרון – תשפ״ד. ולכשיירווח אנסה להרחיב ולעלותו על הכתב כדבעי.
מבוא: יש משהו בשמה של פרשת השבוע – ויחי, שנושא בחובו פרדוקס מובנה. היא כביכול מדברת על חייו של יעקב אבינו, אך למעשה היא מגוללת
“אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ’ אמה פסולה כסוכה וכמבוי: ואמר רב כהנא דרש
פרשת תולדות מבשרת למעשה את לידתו בפועל של העם היהודי. אם בפרשיות האחרונות למדנו על חייהם של האבות, אברהם ויצחק, הרי שבפרשה זו, אנחנו למדים
סיפורו של אבי האומה היהודית והאמונה המונותאיסטית, אברהם אבינו, מתחיל למעשה משום מקום. כך מבלי שאנו באמת יודעים על דמותו דבר וחצי דבר, מופיעה הוראת
ביום העצמאות שנת 1957, שמונה שנים להיווסדותה של מדינת ישראל, נשא מנהיגה של האורתודוקסיה המודרנית בארה״ב הרב יוסף דוב הלוי סולובייצי׳ק זצ״ל, את אחד הנאומים
