אנו נמצאים בעיצומם של שלושה ימים, אשר ידועים בשמם כ׳שלושת ימי ההגבלה׳. אותם ימים שבהם העם היהודי הצטווה אי אז בהתכנסותו סביב הר סיני לקבלת
הלילה הוא ד’ סיוון – היום השני בשלושת ימי ההגבלה. במאמר הרצ”ב (שהתפרסם לפני מספר שנים) ניסיתי להצביע על מעמד של כניסה בברית, שהטרים את
הימים הללו שאנו נמצאים בהם – החל מראש חודש סיוון ועד לחג השבועות בו׳ לחודש, אלו הם הימים שלפי המסורת היהודית הגיע העם היהודי להתייצב
ירושלים בעבורי, היא אמביוולנטית בהגדרתה. היא מעוררת בי סוגים שונים, ואף מנוגדים, של מחשבות והתייחסויות. זאת עיר שקבעתי בה את מגוריי זה למעלה מ15 שנה,
פרקים אלו הם המשך ישיר לפרקים הקודמים (א’ וב’). בפרקים אלו אנו בוחנים את מושג הנבחרות היהודית לא כנתון גנטי או פריבילגיה אובייקטיבית, אלא כתודעה קיומית ומשימה מוסרית מתמשכת הדורשת היענות אנושית. מוסבר כי הפיכת העם לנבחר התממשה דרך יציאת מצרים, שהעניקה לישראל את היכולת לתפוס את עצמם כנבחרים וסימנה את המעבר מחירות פיזית לעבדות אלוהית משחררת. מעמד הר סיני וקבלת התורה מתוארים כשיאו של מפגש אינטימי זה, שבו הנבחרות מקבלת תוקף דרך עמל התורה והפיכתה לחלק אורגני מהוויית הלומד. לצד ההתעלות, המקורות מדגישים את הפרדוקס והסכנה שבמפגש הישיר עם האינסוף, דבר שהוליד את הצורך בעיגון החוויה בתוך מבנים יציבים כמו המקדש והמצוות. לסיכום, הנבחרות מוצגת כפרויקט חי המעצב את הזהות הלאומית והאישית דרך זיכרון היסטורי ומחויבות דתית בלתי פוסקת.
לרגל כא’ אייר יום הולדתי שחל הלילה, אני מוצא לנכון לפרסם כאן לראשונה, את פרק המבוא ושני פרקים ראשונים של חיבור הגותי שעליו אני עמל
“אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם
פעם אחת בחיי, הייתי חתן באמת. על כל המשתמע. עם כל התפנוקים, הזכויות הנלוות, תשומת הלב, ובעיקר תחושת המיוחדות הכה משכרת הזאת. פעם אחת בחיי,
מאמר זה דן ברבי שמעון בר יוחאי (רשב”י), המכונה “אבי תורת הקבלה”. הוא מתאר את דמותו האזוטרית והמסורתית של רשב”י, שראה את המציאות הארצית כחסרת משמעות לעומת הכוונה האלוהית הפנימית. המאמר מדגיש את המתח בין גישתו הרדיקלית של רשב”י, שדוחה את העיסוק בחיי העולם הזה, לבין גישתם הפרגמטית של חכמים אחרים. כמו כן, הוא מצביע על הסכנה הפוטנציאלית הטמונה בהיצמדות בלעדית לגישה המיסטית, שעלולה להוביל להתנתקות מהמציאות, לאליטיזם ולחוסר רגישות חברתית, כפי שמעיד סיפורו של רבי אלעזר, בנו של רשב”י. לבסוף, המאמר מציע כי תורת הסוד יכולה להוות מקור לתקווה ומשמעות, אך יש לאמץ גישה גמישה ורגישה תוך שילוב התפיסה המיסטית עם חיי המעשה.
מאמר זה דן במשמעות הילולת ל”ג בעומר וחייו של רבי שמעון בר יוחאי, כפי שהם מתוארים בספר הזוהר, ובפרט באידרא זוטא. הוא בוחן את העובדה החריגה שבחגיגת פטירה ואת המושג “הילולא” בהקשר זה, ומציע כי מותו של רבי שמעון בר יוחאי אינו סוף אלא חיבור וניצחון על המוות. המאמר מקשר את התקופה שלאחר חורבן המקדש ועליית הגנוסטיקה לשאלות תיאולוגיות על נוכחות האלוהות בעולם ולסיפור “ארבעה שנכנסו לפרדס” כמשל להתמודדות עם דואליות וחיפוש אחר הרמוניה. הוא מסביר כי תורת הקבלה, אותה ייסד רבי שמעון, שואפת להתגבר על הפירוד והמוות, ומבחן חייו היה האם יוכל להפוך את הסתלקותו לגילוי אינסופי, כמתואר בתיאור הדרמטי של מותו ב”אידרא זוטא”, שם הוא גילה סודות כמוסים ומגיע לנקודת שיא של חייו בהתמרת המוות ונקודת הקצה להוויה אינסופית. מוזמנים לצלול פנימה.