אודי הרשלר

אני רוצה לספר לכם על יום כיפור שלי השנה. או באופן אחר, אני רוצה לספר לכם על יום הכיפורים המופלא ביותר שחוויתי בחיי. כן, לא

המאמר בוחן את מהות יום הכיפורים דרך המתח שבין בדידות לבין קרבה והרמוניה, כפי שהם מתבטאים בעבודת הכהן הגדול. המחבר משווה בין חטא וטומאה המייצגים פירוד ומוות, לבין תשובה ואהבה המהווים שיבה אל שורש החיים והאיחוד. באמצעות ניתוח סיפורו של שמעון הצדיק והכרובים שבקודש הקודשים, מוסבר כי מטרת הכפרה היא הפגת הלבדיות הטרגית של האדם מול בוראו. התהליך כולו מתואר כבירור נוקב בין השעיר לעזאזל, המסמל גזירת כליה וניכור, לבין המפגש האינטימי במקדש המוליד חיים חדשים. לסיכום, המאמר מציג את יום הכיפורים כהזדמנות לתיקון הזיקה הפגומה והפיכת הבדידות ליחד אלוהי שלם.

במאמר קודם עסקנו בהרחבה בדברי חכמים במדרש אודות בריאת האדם וטיבו הדואלי – האופן שבו מידות האמת והשלום שוללות באופן גורף את בריאתו באשר הוא

״וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נוֹרָא וְאָיֹוםוּבוֹ תִּנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָוְתֵשֵׁב עָלָיו בְּאֱמֶת אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַּיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵדוְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר

המאמר – ובו עשרה פרקים, מבקש לקרוא את הברית, ראש השנה והתשובה כביטויים שונים של תנועה קיומית אחת: הפקעת האדם והעולם מ”חזקתם”. “מחצה על מחצה” של הרמב”ם אינו רק חשבון מוסרי, אלא תודעה שבה המציאות נעשית בלתי־מוכרעת; הבינוני הוא משום כך “תלוי ועומד” — אדם שעברו אינו מחזיק בעתידו. ראש השנה הוא הרגע השנתי שבו גם הזמן והחיים עצמם חדלים להיות מובנים מאליהם: לשנה יש “ראש”, ספרי חיים וספרי מתים נפתחים, וקולו הפשוט של השופר מחזיר את האדם אל נקודת הראשית שקדמה לקיבעונותיו. כריתת הברית מבטאת אותה ארכיטקטורה עצמה: חציית הרצף ויצירת מרחב “בין לבין”, שבו יכולה להתרחש הכרעה חדשה. מכאן גם משמעות הציווי “ובחרת בחיים”: אפילו החיים אינם חזקה אלא דבר שיש לבחור בו. התשובה אינה אפוא נקודת המוצא של ראש השנה, אלא התנועה המתאפשרת רק לאחר שהמציאות נגאלה מן הטריוויאליות שלה ונפתחה מחדש לאפשרות, לבחירה ולהתגברות.

המאמר מתמקד בראש השנה כזמן לתיקון עמוק של הקשר בין הגוף לנשמה ובין האדם לאלוהיו, וזאת דרך מושג האינטימיות. הוא פותח בתיאור הקונפליקט הפנימי והמלחמה המתמדת בין הצרכים הגשמיים לשאיפות הרוחניות, המסתיימת לכאורה בכישלון הדדי. הפתרון לקונפליקט זה מוצג כאינטימיות, מרחב שבו הגוף והנפש מתאחדים. המקור מקשר את ראש השנה לנסירה הקבלית, שהיא הפרדת אדם וחווה שאפשרה מפגש פנים אל פנים ולידת אינטימיות. לבסוף, הוא מדגיש את תורת רבי נחמן מברסלב על ההתבודדות כדרך לחידוש האינטימיות עם האל, ומסכם שיום זה מאפשר לאדם להתפייס עם גופו ורוחו ולחדש את בריתו עם הבורא.

מאמר תיאולוגי מקיף העוסק במושג “יום הדין” בראש השנה, ומבאר את אופיו הייחודי של דין זה. ראשית, הרעיון במאמר משווה את דין האדם בראש השנה לדין שאר חלקי העולם המתקיים בשלוש נקודות זמן אחרות (פסח, שבועות, סוכות), ומדגיש כי הדינים האחרים נוגעים לצרכים הקיומיים של האדם (תבואה, פירות, מים) ולא לישויות עצמן. שנית, בהקשר זה מפרש המאמר את לשון המשנה כי “כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון” כמייצגת את מעמדו הבלעדי של האדם כישות “יחידאית” העומדת למשפט. שלישית, המקור מנתח את מרכיבי תפילת “מלכויות, זכרונות ושופרות” של ראש השנה; המלכויות מייצגות את ההכרה במלכות ה’, הזכרונות מבטאים את בחינת קיום העולם מראשיתו, והשופרות מסמלים את התגלות היחידאיות של האדם במרחב. לבסוף, הטקסט מבהיר כי דינו של האדם בראש השנה הוא למעשה דינו של העולם כולו, כאשר האדם, באמצעות מעמדו המוסרי, מכריע את גורל הבריאה.

המאמר עוסק במשמעותו של המושג “דרישה” בהקשר של סליחות וראש השנה. הכותב מנתח את הביטוי “דרישת שלום” ומסביר כי דרישה אינה רק בקשה אלא פעולה של חקירה ופרשנות פנימית המקלפת את רובדי המציאות הגלויים. לפי המאמר, הקדושה והתשובה אינן מופיעות מאליהן אלא מחייבות את האדם להיות במצב תמידי של חיפוש אקטיבי אחר נוכחות האל והמשמעות העמוקה של חייו. תהליך זה מתואר כמעגל של הארת פנים הדדית, שבו ככל שהאדם דורש ומחפש את עצמו ואת בוראו, כך גם האל “נדרש” ומתגלה אליו. לסיכום, המקור מדגיש כי הדרישה והתחקור העצמי הם המפתח לחיים של תיקון, הרמוניה וחיבור אמיתי בפתחה של שנה חדשה