היום לפני בדיוק 400 שנה – בתשעה באב שנת שפ”ו – 1626 נפל דבר בישראל: נולד שבתי צבי. מי שהשפעתו ופעילותו לא חדלו לתת את אותותיהם באומה היהודית (ובמידת מה, גם על האנושות כולה), עד עצם היום הזה. זה אירוע הרה משמעות, שנכון להתייחס ולעסוק בו, דווקא ביום הזה ע”כ משמעותיות הדתיות וההיסטוריות.
ותחילה מן הראוי לומר כמה מילים דווקא על הזה של תשעה באב. שורות אלו נכתבות כבר בשעות אחר הצהרים המאוחרות של היום, וזה זמן מתאים לדבר על המתח הכ”כ עדין וחמקמק הזה שבין גלות וגאולה. לפי המסורת היהודית חציו הראשון של יום תשעה באב, מוקדש כולו למנהגי האבלות, אמירת הקינות ואווירת הנכאים וכו’. זאת לעומת חציו השני, משעת חצות היום ואילך, שהיום כבר עומד בסימן של תקווה וגאולה. ואכן ישנם מנהגים שונים (כמו למשל המנהג לניקוי הבית וכו’) שעניינם שיקוף הרצון, האמונה והכמיהה לגאולה, דווקא ביום המר הזה של תשעה באב.
אך לא בעניינים של מנהגים וסמנטיקה גרידא אנו עוסקים כאן, אלא אף באמירות ברורות ומובהקות המחברות בין היום הזה המציין את חורבנם של שני בתי המקדש, לצד עוד סדרה ארוכה של אסונות וטרגדיות שפקדו את האומה היהודית לאורך ההיסטוריה, אל עניינה של הגאולה העתידית. כך גם אנו מוצאים למשל את הזיקה המתקיימת בין חג הפסח שכולו בסימן של גאולה, לתשעה באב. בכך שלעולם ביום שבו חל היום הראשון של חג הפסח וליל הסדר, יחול באותה שנה תשעה באב. כשדורשי רשומות דרשו ע”כ את הכתוב בס’ איכה: ‘הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה‘(איכה ג’ טו’). בכך שאותו הלילה שבו אנו אוכלים את המרור, הוא גם יהיה באותה השנה הלילה של הבכי בתשעה באב.
אך ההתייחסות היותר מובהקת בהקשר זה, מופיעה בדברי חכמים (במדרש איכה ובתלמוד הירושלמי), באותה אגדה אודות יהודי שחורש את אדמתו ומתבשר על חורבן בית המקדש, אך כמו ממש תוך כדי דיבור גם מתבשר על כך שהוא יכול לחזור לשגרת עבודתו, באשר המשיח נולד באותו הזמן עצמו. וכפי שמסכם זאת המדרש שם בל’: ‘מובטחני שבזמנו חרב ובזמנו הוא עתיד להבנות‘.
מקורות חזליי”ם אלו הציתו את דמיונם של יהודים לאורך השנים. האופן שבו הגאולה אמורה לצמוח דווקא מתוך נקודת השבר היותר אפלה ונמוכה שאליה הגיעה האומה היהודית.
אך כל זה נשאר בעיקר בגדר של תיאוריה רעיונית – משיחית עם מאפיינים של סמנטיקה מסורתית, עד לנקודה אחת אדירה בהיסטוריה היהודית, בהופעתו של שבתי צבי על במת ההיסטוריה של העם היהודי. במובנים זה היה זה מפץ גדול בתולדות האומה, שאדוותיו חרגו בהרבה מהתקופה הספציפית של ההתרחשויות עצמן.
ואכן, לעובדת לידתו של שבתי צבי דווקא ביום הזה של תשעה באב, הייתה השפעה ואפילו מקום מרכזי בבשורה המשיחית הדרמטית שאותה הוא הביא לאומה היהודית ואף לעולם כולו. בשורות הבאות אנסה לשרטט את מה שבעיניי נתפס כבשורה האמיתית של האיש הזה, ובמה בכול זאת, הייתה תרומתו להיסטוריה והתיאולוגיה היהודית גם יחד.
אבל נתחיל דווקא עם העובדות היבשות:
שכשהוא בן 22 בלבד, בכא’ סיוון שנת תח’ – 1648, חווה ש”צ חוויה מיסטית עמוקה המלווה בהתקפים פיזיים, כשבמהלכה לטענתו הוא קיבל חיזיון משיחי ברור, כזה שלמעשה מסמיך להיות משיח ישראל. מי שאמור לגאול את האומה היהודית מחשכת גלותו ועד לגאולתו השלמה בירושלים עיר הקודש. ש”צ החל לאלתר להפיץ את הבשורה. תחילה בקרב סביבתו הקרובה בעיר איזמיר שבטורקיה, שם נתקל בלא מעט התנגדויות ותגובות של זלזול, אך עד מהרה הוא יצר לעצמו קהל של מאמינים אדוקים שהלכה והתרחבה, וש”צ ותלמידיו החלו לצאת חוצה ולהשפיע את הבשורה בכול תפוצות ישראל. כך שתוך כמה שנים, הפכה התנועה השבתאית להיות הגדולה והמטלטלת ביותר בתולדות האומה היהודית.
הנושא הוא באמת רחב ועצום מבחינה היסטורית, וכבר נשתברו אודותיו קולמוסים רבים מאוד. כאשר הבולט שבהם הוא כמובן מחקרו המונומנטאלי והמקיף של גדול חוקרי הקבלה גרשום שלום, שהשכיל לראות בתנועה הזאת כנקודת מפנה חסרת תקדים בהיסטוריה היהודית. אך בקצרה רק אומר, כי סיפורה של תנועת השבתאות (לפחות בהופעתה הגלויה והפורמאלית), נמתח על פני כ25 שנה. משנת 1648 ועד למותו במבצר אולצין שבאלבניה בשנת 1673. כאשר עשרים וחמש השנים הללו, היו רווים באירועים והתרחשויות שהדהדו כמעט בכול פינה בעולם היהודי. מסעו של ש”צ היה נרחב והקיף ארצות ומקומות שונים ברחבי העולם. אם בארץ ישראל ובירושלים, ואם במצרים, שם גם נפגש עם נביא הבשורה התיאולוגי שלו, ה”ה נתן העזתי הנודע. ואם כמעט בכול פינה באירופה ועוד. כך לראשונה התמודד העם היהודי ומנהיגיו, אם ניסיון ויומרה משיחית ברורה, שאף הצליחה לסחוף אחריה את רוב מניינו ובניינו של העם היהודי באותה העת. מתימן ומרוקו שבאפריקה הרחוקה, ועד לקצה מערב אירופה.
אלא שכאן, כגודל הציפייה וההתעוררות המשיחית חסרת התקדים, כך גם היה השבר וההתרסקות הנוראה. נקודת השפל הקשה בהקשר זה, הייתה התאסלמותם של ש”צ וקבוצה מתלמידיו בשנת 1666. העם היהודי יצא מאותם שנים, מצולק וחבול, רעיונית וקיומית גם יחד. הציפיות היו כה גדולות שכנגדן גם האכזבות ותחושת ההחמצה. לרגע היה נדמה, כי אכן תמו ונשלמו אלף וחמש מאות שנות הגלות (שהגיעה לשיא חדש של זוועה ממש באותם שנים, בזוועות ההשמדה של גזירות ת”ח ות”ט 1648-9. והיו במידה רבה טריגר להיסחפותם של יהודים רבים לבשורת הגאולה מבית מדרשו של ש”צ), וכי מעתה העם היהודי שב לתפארתו בארצו ומולדתו.
עד כאן בקצרה על קצה המזלג ממש, ברמת העובדות כמות שהן. אלא שדווקא במאמר זה ברצוני להאיר נקודה אחרת, שדווקא אותה בלתי ניתן לקחת ולשלול מש”צ וממה שהשבתאות יצרה והביאה להיסטוריה והתיאולוגיה היהודית:
כי אם עד לאותה נקודת זמן, היה קו דיכוטומי ברור שנמתח בין מה שנתפס כגלות, לבין מה שנתפס כגאולה. הוי אומר, העם היהודי ראה את עצמו כנתון בגלות, ע”כ המשמעות הדטרמיניסטית – טרגית של העובדה הזאת. כאשר בו זמנית, נתפסה הגאולה כאירוע אוטופי – שמיימי, כזה שכול שיש לאל ידינו לעשות בנוגע אליו, הוא להתפלל ולייחל, להאמין בכול ליבנו כי ‘ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכול יום שיבוא‘ כל’ הידועה של הרמב”ם ביג’ עיקרי האמונה. או במילים אחרות, הגלות הייתה לגמרי – כאן ועכשיו במובן הכי ריאלי וממשי. וכנגד זאת, הגאולה הייתה הדבר הכי מנותק ובלתי ריאלי ומחובר להוויה עצמה. כי זאת תמצית עניינה של הגאולה, בהיותה מופקדת כולה בידי שמים. בעת שיעלה רצון מלפניו להושיע ולחלץ את עמו מעמקי חשכת גלותו. עד כדי כך הייתה נוכחת הפרדת הגאולה מהוויית האדם ומציאותו הריאלית, שאנו מוצאים בתלמוד את ההוראה המחמירה ע”כ כי “תיפח רוחם של מחשבי קיצין” (סנהדרין צז’ ב’). הוי אומר, אל לו לאדם לעסוק באיזושהי צורה מתי בדיוק תתרחש הגאולה, אלא עליו לשים כולו את מבטחו ברצון האלוהי ובחמלת ה’ על עמו.
אי”צ להכביר במילים כמה שפרדיגמה שכזו, גוזרת בהכרח את הפאסיביות המוחלטת בכול הנוגע לגאולה. ואדרבה, כל התאמצות אקטיבית בהקשר שכזה, אינה אלא בבחי’ דחיקת הקץ והתערבות בלתי ראויה ולגיטימית עם מעשה שמיים. כך שהשמיים והגאולה לה’, והארץ והגלות, לבני האדם. היינו, לנו היהודים הנתונים במצור ובמצוק, עד כי יבוא שילה.
וכאן בנקודה הזאת בדיוק, נכנס שבתי צבי. כי אם יש דבר שאותו הצליחה השבתאות לרסק לחלוטין באופן שלאחריו כבר שום דבר לא יהיה עוד אותו הדבר, זאת בדיוק אותה דיכוטומיה שאנו עוסקים בה. כי מה ששבתי צבי הצליח להחדיר עמוק אל תוך ליבת ההוויה היהודית, זאת את ההכרה כי הגלות והגאולה, עשויות להיות כ”כ קרובות זו לזו. קרובות עד כדי שאנחנו לעתים אפילו לא בהכרח יודעים, אם אנחנו בגלות, או בכלל כבר באיזושהי גאולה. כאשר הדבר העיקרי והחשוב ביותר בהקשר זה, הוא באופן שבו הגלות נעשית לגאולה, לא בזכות שום התערבות טרנסצנדנטית ממרום, אלא באמצעות התערבות אקטיבית של בני האדם. האופן שבו בני האדם פשוט קמים ואומרים, עד כאן. לא מוכנים לחיות יותר בגלות, ומעתה אנחנו לוקחים את גורלנו בידינו, ועושים סדרה ארוכה של מעשים והשפעות, על מנת שנוכל אכן לעבור ממצב הגלות המחפיר, למצב הגאולה המזהיר.
אז נכון, ישנו בכך הרבה מאוד יומרה, אפילו מגלומניה ברורה, שלא לדבר על תעוזה וחוצפה, פשוט לקום ולעשות מעשה – אם כלפי שמיא, ואם כלפי האומה היהודית מחד, וכלפי האומות ומלכיהם מאידך. צאו וראו בסיפורו של שבתי צבי, כמה טירוף ומגלומניה נדרשו שם בשביל לעשות את מה שאף אחד לא ההין לעשות לפניו. להתייצב בפני מלכים ושועי עולם ולקרוא להם ללא היסוס: שלחו את עמי! אני הוא מלך המשיח וברצוני לקחת את עמי כל הדרך לארץ ישראל ולירושלים עיר הקודש.
אבל לפני ואחרי הכול, הייתה שם קונספציה שהתרסקה לרסיסים. הגאולה שאותה הכניס ש”צ מהדלת הקדמית, היישר ועמוק אל תוך הלו”ז של העם היהודי, אם מבחינה פרקטית/היסטורית, ואם מבחינה תיאולוגית – רעיונית (כזאת שהייתה מושתת על תורת הקבלה, ובייחוד על הרעיוניות התיאולוגיים/מיסטיים של האר”י מצפת של המאה 16. שש”צ הושפע עמוקות מרעיונותיו). וכפרפרזה לדבריו הידועים של ישעיהו לייבובי’ץ: המשיח חדל להיות מי שהוא בהכרח רק כזה שיבוא, אלא כזה שהוא כבר כאן, בא ומצוי בינינו. צריך רק להיות אמיצים ובעלי תושייה. אה, וגם קצת משוגעים ומגלומנים. מה לעשות.
אז נכון, לטשטושה של הדיכוטומיה הזאת, היו גם מחירים מובהקים. האדם נעשה פתאום לאלוהים. הוא זה שלוקח את גורלו בידו. הגאולה מעתה נתונה דווקא בידיו. כך שממילא גם יש בידו לעשות מעשים שסותרים במובהק את המסגרת ההלכתית שאליה הוא מחויב לסור ולציית. מכאן קצרה הייתה הדרך לאנטינומיה מוסרית ודתית, בהפרת אי אלו הלכות ואיסורים, ובייחוד כאלו שמתייחסים אל מצב הגלות הטרגית שאנו מצויים בה. לא בכדי האיסור הראשון והבולט ביותר שבחר ש”צ להפר, היה דווקא את חובת הצום של תשעה באב. כן, אותו יום שהוא גם יום הולדתו. ש”צ הפך את תשעה באב מיום שהוא כולו אבל ויגון, ליום טוב של ממש. כזה שמציין את הגאולה בהופעתה החדשה והאולטימטיבית. כך נעשתה הפרה זו לדוגמא מובהקת של האופן שבו המעשה האנושי – בהובלתו של ש”צ, כמו הצליח לכפות את הגאולה האוטופית על הגלות הריאלית. או במילים אחרות, לעשות ולהוריד את הגאולה ממרומי מקומה האוטופי, כל הדרך אל הממשות היהודית ולב הדרמה ההיסטורית.
אך היה פה דבר מה נוסף, באופן שבו בחר ש”צ לציין, או ליתר דיוק, לחגוג, את יום תשעה באב. העובדה שהוא, כמי שרואה בעצמו משיח, נולד דווקא ביום הזה, נשאה בחובה את תמציתה של המחשבה האסכטולוגית שעמדה מאחורי התנועה כולה. זאת נוסחה שמוכרת מאוד במשפט “מצווה הבאה בעבירה” (כך קרא פרופ’ גרשום שולם המנוח, למאמרו המכונן בחקר התנועה השבתאית) או בהקשר זה הגלות והגאולה, ירידה לצורך עלייה, כך שעל הגאולה לבוא בדווקא מן הביבים. ממעמקי המקום היותר נמוך ואפל. מחשבה זו שמעוגנת ברעיונות קבליים קדומים (בעיקר מבית מדרשו של האר”י שחי ופעל בצפת כמאה שנים קודם לכן), גורסת כי עבודת התיקון כרוכה בדייקא בעבודה של בירור והעלאת ניצוצות שכמו לכודים במקומות נגטיביים של אופל. כך שבראייתו של ש”צ גם מסורת זו אודות הגאולה שתחילת הפצעתה תהיה דווקא בת”ב, אינה מקרית. היא ביטאה באופן פיזי ופרקטי אותו הרעיון עצמו: אל לנו לחפש את הגאולה העתידית דווקא בימי המועד שלכאורה ראויים והולמים לכך, אלא דווקא בימים שנתפסים בעינינו כשליליים ורצופי יגון ומכאובי גלות. ומי א”כ ראוי יותר לכך ממנו, כמי שנולד ביום הזה, ובראייתו הוא אמון על התמרתו של יום זה מתחתיות החורבן והיעדר הגילוי האלוהי, כל הדרך למציאות של גאולה ותיקון עולם.
אותו טשטוש בין שמים לארץ, האנושי והאלוהי (שכאמור קיבל גם ביטוי רעיוני – מיסטי) התגלם בהמשך גם באחריתו המאכזבת של ש”צ. באופן שבו הוא הצדיק בפני קהל מאמיניו את מעשה התאסלמותו. בראייתו (גם אם האפולוגטית), עובדת התאסלמותו היא עוד צעד בדרך אל הגאולה, באופן שבו הוא, כמשיח, עושה את מסע הבירורים שלו במקומות של כיסוי ואופל, כפרקטיקה תיאורגית וככלי שרת בדרך להבאת הגאולה. במובן זה, המשיחיות השבתאית הכשירה במובהק את הסינקרטיזם הדתי. זאת הייתה תוצאת לוואי קשה, אך עדיין בראייה היסטורית הייתה תרומה עצומה ואפילו מכרעת, ביכולת היהודית להתמודד ולייצר מתוכו תנועות חדשות של גאולה והתחדשות
ואכן, להתרסקות הפרדיגמטית הזאת היו השלכות לא פחות מדרמטיות ומכוננות בהוויה היהודית ההיסטורית, מהופעתו של ש”צ ואילך. תנועת השבתאות הראשונה, אכן שקעה וכמעט עברה מן העולם בשלהי המאה 17. אך את אותותיה החריפים היא נתנה דווקא במאה 18. הכמיהות והתשוקות המשיחיות, חזרו והתעוררו מחדש בזכות תנועת החסידות. רבות כבר נכתב אודות הקשר בין החסידות לשבתאות, ואין כאן המקום להתייחס לכך, אך בקצרה רק אומר, כי גם אם נבכר את העמדה המחקרית שממעיטה בזיקה שבין שתי התנועות הללו, עדיין קשה לקחת מהחסידות את היסוד המשיחי האקטיביסטי, והאופן שבו היא עוררה את התנועה לציון ולארץ ישראל.
כך תנועת הגאולה הלכה ונעשתה לממשית ופרקטית של ממש. הרבה מאוד בני אדם, שמצאו לנכון לחלץ חושים ולהניח מאחוריהם את כל חייהם הממשיים, ולעלות לארץ ישראל כפעולה אנושית – משיחית, על מנת לקבע במציאות הריאלית את המעבר וההתמרה – מגלות לגאולה.
אז נכון, תוצאת לוואי ברורה נוספת הייתה שם במאה 18 בדמות התנועה הפרנקסיסטית מבית מדרשו של יעקב פרנק, שהייתה ממשיכתה האידיאולוגית הברורה של שבתי צבי מהמאה שקדמה לה. הייתה זאת תנועה אנטינומית ואף אנרכיסטית ברורה וחריפה שבעתיים. תוצאותיה של תנועת הבת הזאת, היו גם הן קשות ומרות, ובהחלט חידדו גם את המחירים והמשמעות של טשטוש של גבולות ודיכוטומיות של אסור ומותר, כאן ושם, שמים וארץ, אדם ואלוהים.
כך גם התאפיינה המאה 18 בפוסט טראומה קשה שחוותה היהדות המסורתית כתוצאה ממה שחוללה השבתאות בלב ההוויה היהודית במחצית השניה של המאה 17. זה גם היה הטריגר למאבק שקידשה היהדות הרבנית – המסורתית, לא אך כנגד השבתאיים עצמם (בגרסתם ובגלגוליהם השונים), אלא אף כנגד כל מי שריח ולו קל שבקלים, של שבתאות, נדף הימנו. היה זה לא פחות מאשר ציד מכשפות. הדוגמא הבולטת לכך הוא מאבקו האימתני של גדול לוחמי השבתאיים – ר’ יעקב עמדין, כנגד אחד מגדולי הרבנים באותה תקופה, רבה של פראג ר’ יונתן אייבשיץ. ולו רק בגין חשדות עמומים ונטולי ביסוס לפעילות ואהדה לתנועה השבתאית. מנקודת השקפתה של הרבנות המסורתית, השבתאות היוותה תופעה שאיימה באופן אקוטי על המסגרת ההלכה הקונפורמיסטית, שאפשרה את הקיום היהודי בחיים הגלותיים (על גלגוליו השונים בחיים) לאורך מאות רבות של שנים.
אבל את הדבר הכי משמעותי אי אפשר לקחת מכול ההתפרצות המטשטשת הזאת שאנו עוסקים בה, וזאת בדמות ההתרחשויות המהפכניות במאה 19 ובמאה 20. בדמות התעצמות תנועות העלייה לציון (עליות החסידים/מתנגדים, תלמידי חתם סופר ועוד), ואם בדמות התפתחותה ולידתה של התנועה הציונית והגעתה לשיא בראשית המאה 20. כך הלכה ונעשתה הגאולה לנתונה בידיו של הלאום, ובו זמנית, הפרט היהודי.
אז נכון, הגאולה עודנה נשארת משאלת לב עצומה. מושא של תפילות וציפיות, ועינינו עודנה נשואות לציון, אך בו זמנית כולנו מבינים שהגלות במתכונתה ההיא, כבר חלפה ואיננה עוד. אפשר להשתמש בכול מיני נוסחאות ומונחים כמו ‘אתחלתא דגאולה’ ‘קמעה קמעה’ וכיו”ב, אך הצד השווה שבין כל אלו, זהו בדיוק אותו טשטוש שאנחנו עוסקים בו. אנחנו כבר מבינים שהגלות איננה עוד הגלות הטוטאלית ההיא, ובו זמנית גם הגאולה רחוקה מלהיות במתכונה האולטימטיבית והאוטופית. כך אנו נשארים בדיוק באזור הצללים הזה. אוחזים בכמיהות ובתשוקות, באמונות ובתפילות, מחד, אך בו זמנית חיים חיי גאולה. אוחזים באומץ בריבונות יהודית, ברנסנס יהודי, תרבותי, רוחני, דתי, מדיני, כלכלי ובטחוני חסרי תקדים.
וכפי שחזרנו והתפללנו היום אחר הצהרים, את תפילת ה’נחם’ שבה אנו מגוללים את חורבנה ועליבותה החרבה של ירושלים, זאת בשעה שכולנו יודעים כמה שתיאור זה רחוק כרחוק מזרח ממערב לתאר את המציאות של בירת ישראל – איך שהיא כמות שהיא בימים אלו. כי הלא היא פורחת ומשגשגת כתל תלפיות, כפי שאולי לא הייתה מעולם. אך בו זמנית, אנו מתפללים את אותה תפילה, מתוך הכרה, שעדיין לא באנו אל המנוחה והנחלה, וכי הדרך עוד ארוכה ורצופת אתגרים ומהמורות. כך שאם נרצה, אנחנו מחילים את עצמנו את הטשטוש הדואליסטי הזה, מתוך הכרה מפוכחת, שהחובה חוזרת ומשחרת לפחתנו, שלא לחדול לרגע, להמשיך ולעשות הכול להתמיר את הגלות לגאולה, להיות יותר ויותר נטועים בממד הגאולתי רצוף התקווה.
כך שלסיכום, כשאנו באים לחקור את השאלה הגדולה המרחפת מעל תופעת השבתאות: האם אכן היה שבתי צבי משיח שקר במובן המלא של המילה, או שמא היה בכול זאת בהופעתו, ממד מסוים של אמת וחִיּוּבִיּוּת? הרי שהתשובה כמדומני נמצאת בדיוק באזור הצללים הזה שאנו עוסקים בו. כי הא גופא מה שנשאר ממורשתו של ש”צ, באופן שבו הגלות והגאולה כבר אינם כבר צהובים וסותרים זה את זה, אלא במובן מה הם אף הולכים שלובי זרוע. כך שבוודאי שביחס לגאולה האולטימטיבית שאנו כה כמהים ומצפים לה, משיחיותו של ש”צ הייתה שקרית וכוזבת, ואף גרמה לשבר וטרגדיה גדולה בעמנו. אך בו זמנית, היא גם הביאה עמה רוח פרדיגמטית מובהקת של גאולה – כפי שלא היה עד לאותה נקודת זמן. הייתה זאת רוח שבמובן מה, זרעה את הזרע הראשון לגאולת ישראל ותקומתו למעלה משלוש מאות שנים לאחר מכן – בחזרתו של העם היהודי לציון ובכינון מחודש של ריבונותו העצמאית בארץ חמדת אבות.
ודי אם אזכיר עוד, את מאמרו הנודע של מי שלימים היה נשיא מדינת ישראל, שניאור זלמן רובשוב – הידוע בשמו ‘שז”ר’, בערב תשעה באב תרפ”ה – 1925 לפני כמאה ואחת שנים, שנה אחת קודם ציון יום הולדתו ה300 של שבתי צבי. באותו מאמר שהתפרסם בדף השער של העיתון ‘דבר’, קרא שז”ר לציון תשעה באב בשנה הבאה לאחר מכן (תרפ”ו – 1926) כ’יום שבתי צבי’, כציון של התייחדות וזיכרון עם שבתי צבי, כמי שתרם לעורר ולהפיח את רוח התקומה והגאולה באומה היהודית. וכמה מן הראוי להביא כאן קטע מתוך דבריו שם באותו מאמר. דומני שהדברים המופיעים שם, נושאים בחובם לא מעט ממה שמתבאר ומתלבן כאן:
‘על אזכרת נשמתו של אותו מחולל התקווה וחללה, ששעה קלה התנוססו חייו כדגל ובנחמה לכול פזורי האומה, הדוויה, של מי שהקים ראשונה בקסם תקוות המשיח תנועה עממית בת מרחב כזה, שלא ידעה גולה כמותה, התגבר על הפזור, הדבר תחתיו את טבעם של ימי הביניים בישראל ופתח בעוז את שער ההיסטוריה העברית החדשה; של המאמין הגדול אשר חצב להבות חדשות מסלעי הנצח של הדת, למען גאול את העם ואת האדם, ואת כל אשר טעון העלאה וגאולה; של אליל האומה שנשרף בשלהבתו ויהיה למפלצת ולדיראון לדורי דורות; של משיח עם אומלל אשר מלאו לבו להתאבק בשר של גלות ולא יכול לו ונפל חלל. מתבוסס בבושת חולשתו לעיני כל העם אסיר התקווה וחדל האון. שמדבר הערצה ומשטמה לא ידע’
כמה אמביוולנטיות התייחסותית מוכמנת בדברים הללו. אם נרצה, זהו בדיוק אותו אזור צללים שאנו מדברים כאן. בין ההתרסקות הטרגית מהמשיחיות הנכזבת, לרוח הגאולה והתקווה שתנועה זו הפיחה באומה היהודית, מאז ועד עתה.
ואסיים במילות נבואת הגאולה של ירמיהו (שאותה אף נהוג לקרוא בהפטרה לקריאת יום העצמאות):
‘עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל: עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים, בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן; נָטְעוּ נֹטְעִים, וְחִלֵּלוּ. כִּי יֶשׁ-יוֹם, קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם; קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ.
שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה גּוֹיִם, וְהַגִּידוּ בָאִיִּים מִמֶּרְחָק; וְאִמְרוּ, מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ, וּשְׁמָרוֹ, כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ. כִּי-פָדָה יְהוָה, אֶת-יַעֲקֹב; וּגְאָלוֹ, מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ. וּבָאוּ, וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם-צִיּוֹן, וְנָהֲרוּ אֶל-טוּב יְהוָה עַל-דָּגָן וְעַל-תִּירֹשׁ וְעַל-יִצְהָר, וְעַל-בְּנֵי-צֹאן וּבָקָר; וְהָיְתָה נַפְשָׁם כְּגַן רָוֶה, וְלֹא-יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד. אָז תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל, וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּו; וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים, וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם. וְרִוֵּיתִי נֶפֶשׁ הַכֹּהֲנִים, דָּשֶׁן; וְעַמִּי אֶת-טוּבִי יִשְׂבָּעוּ, נְאֻם-יְהוָה‘
כתובים אלו משרטטים באופן מופתי איך הפעילות האנושית הממשית (נטיעת הכרמים בהרי שומרון וכו’), מתחברת במישרין לפדייתו של אלוהים את יעקב ואת גאולתם של ישראל מיד צריהם. כך גם שמחת הגאולה עולה ומפציעה גם היא מתוך הדגן התירוש והיצהר, בני הצאן והבקר. שמחת הגאולה הטבעית מתקיימת בד בבד עם שמחת הגאולה האלוהית.
רצ”ב מצגת/סרטון/פודקסט AI לסיכום המאמר:
תגובה אחת על “על הטשטוש הפרדיגמטי שבין הגלות לגאולה, האנושי לאלוהי – המהפכה בתפיסת הגאולה והמשיחיות בעקבות שבתי צבי. מאמר מיוחד לתשעה באב תשפ”ו – 400 שנה להולדתו (תפ”ו – תשפ”ו 1626-2026) + מצגת/פודקסט/סרטון AI בשלהי המאמר1 min read”
האם לא היה האר״י ז״ל האיש שקדם לש״צ
בפרדיגמה של קירוב הגאולה בידי בני האדם
???