מאמר הערכה אישי לדמותו של הרב אלעזר מן שך זצ״ל – ליום ההילולא טז׳ חשוון. כא׳ שנים לפטירתו.1 min read

מחר טז’ בחשוון, הוא גם יום פטירתו של אדם שהיה בילדותי נוכח מאוד בחיי, וללא ספק גם השפיע עליהם עמוקות, ראש הישיבה המיתולוגי, הרב אליעזר מנחם מן שך זצ”ל. מי שבעיני רבים נחשב לגדול שבגאוני הדור. איש שהשפיע בחמישים השנים האחרונות, אולי יותר מכל אחד אחר, על דמותה של החברה החרדית, מעמדה ומקומה, בארץ ואף מחוצה לה.

הרבה נכתב ונאמר על האיש. גדולות ונצורות נקשרו לדמותו המיתולוגית. אך אני לא בא בשורות אלו אלא לגולל ולחלוק את החוויה האישית שלי, והמקום שבו הרב שך תפס בחיי והשפיע על עיצוב דמותי.

נוף ילדותי הוא בני ברק של שנות השמונים והתשעים. בעולמי לא היה כמעט דבר, אבל בו זמנית היה בו עולם ומלואו. זהו עולם צר ומצומצם שיש בו רק דבר אחד ויחיד, ולדבר הזה קוראים תורה. או בעגה הבני ברקית הרווחת באותה עת: תֵּיְירֶהּ. זהו, זה כל מה שהיה שם. בזה הסתכמה מאת האחוזים של עיסוקי והתעניינותי. התורה לא היתה משהו שלומדים, היא משהו שחיים. פשוטו כמשמעו. וזה מה שעשה את כל ההבדל. לא למדתי תורה במובן הרווח של המילה לימוד, פשוט חייתי אותה. היא כמו הייתה שם בכל חלקה טובה של עולמי הילדותי. נכחה בחלומות, בשאיפות, בתקוות, במחשבות ובדמיונות. הכול נסב סביבה.

מי שדמותו ריחפה מעל העולם הכה טוטאלי הזה, שאין בו דבר וחצי דבר מעבר לתורה והדביקות בה, היה הרב שך. הישיש ההוא מהגבעה הידועה שכמו חולשת על בני ברק ושמא אף על העולם כולו. הוא היה זה שעמד והכה על קודקודו של דור שלם, אלפים ורבבות שהלכו לאורו, כשהוא קורא לעומתם רק דבר אחד ויחיד: תֵּיְירֶהּ! זהו, זה הכול. כל מה שאמור לעניין אדם, זאת תורה, תורה, ותורה. להמית עצמו באוהלה של תורה, מצאת חמה עד צאת הנשמה. להגות באותיותיה ולהתרפק בין שורותיה. עוד ועוד ועוד. ולפחות בתודעתי הילדותית ההיא, לא היה מי כמו הרב שך, שהיווה דוגמא חיה מופתית יותר, ליישומה של הדוקטרינה המוחלטת הזאת, שעל ברכיה גדלתי.

אך היה אירוע אחד מכונן בעבורי, שאותו הייתי רוצה לחלוק עמכם בשורות אלו. היה זה בכ”א באייר תשנ”ב (אביב 1992). אחד הימים המשמעותיים בחיי. ביום ההוא מלאו לי 13 ונכנסתי בעול תורה ומצוות. קשה לי אפילו לתאר את ההתרגשות שאפפה אותי ביום ההוא. הנה אני נעשה גדול אמתי, נכנס בשערי עולם התורה והמצוות. או כפי שזה נתפס בעיניי אי אז, הנה אני נעשה לבן תורה. או אם תרצו: בן תֵּיְירֶה!

אז באותו היום בהיותנו כבר המשפחה כולה ישובים במכוניתו של אבי, בדרכנו לאולם השמחות שבו התקיים אירוע הבר מצווה, העלה אבי כך באופן ספונטני לחלוטין, רעיון נועז משהו. למה שלא נעבור דרך ביתו של הרב שך (ברחוב ראב”ד המיתולוגי), ונסור אצלו לקבל את ברכתו לרגל הבר מצווה וכו’? וכאן אני חייב לציין, כי באותה העת גילו של הרב שך חצה כבר מזמן את התשעים. מצבו הגופני היה רחוק מלהיות שפיר, בעיקר בכל הנוגע ליכולת שמיעתו שהייתה רופפת מאוד. דבר שכמובן הקשה מאוד על היכולת להיכנס ולבוא אצלו, אל הקודש פנימה. גבאים ועוזרים, בני משפחה ותלמידים קרובים, סבבו אותו כל העת, והקשו מאוד על הגישה אליו והשיח הבלתי אמצעי עמו. זה כמובן מה שגרם לי לראות ברעיון ההוא שהעלה אבי, כמעט מן סוג של מדע בדיוני. הבאמת ניתן כך פשוט להיכנס ולבוא אצל האיש הזה, שנתפס בעיניי כגדול הדור. האיש הגדול ביותר באנושות, פשוטו כמשמעו. ובכל זאת, אבי החליט לנסות. מה כבר יש להפסיד? כמובן שלזכותו גם עמדה היכרותו העמוקה וההיסטורית עם ראש הישיבה. העובדה שבצעירותו בשנות לימודו בישיבת פונוביז’, יצק הוא מים על ידו, ינק מתורתו כתלמיד מובהק, ולתקופה מסוימת אף זכה לחלוק עמו חברותא יומית.

אז עצרנו ועלינו. אבי ואנוכי נער הבר מצווה. במעלה המדרגות לא הפסקתי ללחוש פרקי תהילים, שמי יודע אולי ואולי הלא ייאומן יתרחש, ואכן נוכל באמת לבוא ולחלות פניו של מרן ראש הישיבה, לזכות לברכת קודשו של האיש שכל העולם (לפחות זה שלי באותה עת), חרד למוצא פיו וקורא אחריו מקודש מקודש.

וכנראה שבאמת בורא העולם הסכית לתפילתי באותם רגעים. כי תאמינו או לא, זה קרה. הייתה זאת שעת אחר הצהריים מאוחרת, באותה עת היה עם הרב שך בביתו, רק אחד מנכדיו שאף הכיר היטב את אבי מהעבר. כך שכאשר הוא פתח לנו הדלת ושמע את בקשתינו, הוא ניאות על אתר להכניסנו אל הקודש פנימה. וכמה שזאת הייתה באמת שעת כושר נדירה ממש, ששיחקה בעדי ביום הרה המשמעות ההוא.

וכך בחיל וברעדה, ברטט ובזיע ממש, נכנסנו ובאנו לפני ולפנים בבית קודשי הקודשים, אצל חדרו של מרן ראש הישיבה. הרב שך היה רכון כך כדרכו על תלמודו, והיינו צריכים להמתין בדומיה בירכתי החדר, לרגע אחד שבו הוא ירים עיניו מן התלמוד, ויוכל להרעיף עלינו מברכות פיו. אלו היו בעבורי דקות של פליאה שמעטים כמותם חוויתי בחיי. זה היה נדמה לי כנצח ממש. אני הילד שכל חייו גדל לאור המיתוס הגדול של דמותו הפלאית, עומד כך פה, במרחק ממש נגיעה הימנו, במן סוג של אינטימיות פרטית וכל כך אישית שכזו. כמו יכולתי לשמוע את דפיקות ליבו, את שפת גופו, את נשימותיו הכבדות. כך לנגד עיניי המעמד האולטימטיבי שיצור אנוש כלשהו מסוגל להעפיל ולהשיג כל חייו. כך נראית שקידת התורה ועמלה, באופן המופתי ביותר שניתן לעלות על הדעת.

ואז אכן הפלא הגדול קרה. הרב שך הרים לרגע את עיניו מן התלמוד והבחין בנו שעמדנו שם לצדו. זה היה רגע מתאים שבו נכדו יכול היה להציג אותנו בפניו. הרב שך אכן נזכר כמעט במידית בדמותו של אבי שיחי’, והיה ניכר שהוא שמח מאוד לחזור ולראותו שוב. ואז לאחר שאבי סיפר לו מעט עליי, ועל כך שהיום אני חוגג את בר המצווה, וכי אני חפץ מאוד להתברך מפיו ביום הגדול הזה, פנה הוא אליי, וכמו הרצינו פניו. הוא נטל את ידי וממש חפן אותה עמוק בידו. ועל אף גילו הכה מתקדם, חשתי ממש כאב כתוצאה מן הלפיתה ההיא. הוא הביט עמוק בעיניי, ואמר לי כך בשפת היידיש, (ואני מצטט מילה במילה):

‘איך וויל דיר זאגן צוויי זאכן, דער ערשטער זאך איז, לערנען נאר תיירה, אבער נאר תיירה! און דער צווייטער זאך איז, נישט גייען מיט שלעכטע חברים. און אויב דו וועסט טאהן אט די צווי זאכן, דו וועסט ווערן א גדול גדול בישראל‘..

ובתרגום חופשי:

‘אני אומר לך שני דברים. הדבר הראשון הוא, תלמד רק תורה, אבל רק תורה! והדבר השני הוא, אל תלך עם חברים רעים. ואם אתה אכן תעשה את שני הדברים הללו, אתה תהיה גדול גדול בישראל‘

אין באמת מילים בפי שיוכלו לתאר את התחושה שלי ברגעים ההם. עומד לו כך גדול הדור וכמו מורה לילד הקטן הזה, מן הוראות ברורות וכה נחרצות, איך וכיצד כמו עשוי להיות מובטח לו להיות ‘גדול גדול בישראל’.. ולמה בכלל הוא בוחר לומר לי דווקא את שתי ההוראות הספציפיות הללו (נכדו שהיה שם העיד כי הוא מעולם לא שמע את סבו כך מורה על שתי הנקודות הללו, כמתכונת המכוונת להיות גדול בישראל). אבל זה מה ששמעתי ועם זה הייתי צריך לצאת לדרך.

בשנים שלאחר מכן, שכבר חבשתי את ספסלי הישיבות (שעל כולן כמובן ניצח בגאון הרב שך. סוג של דמות על מיתית שפרסה כנפיה על עולם ישיבתי עצום ממדים). בתחילה בישיבה קטנה ששכנה ממש בסמוך לישיבת פונוביז’, ולאחר מכן בישיבה זו עצמה בלימודיי בישיבה הגדולה הזו בעצמה. בשנים בהם שמעתי כמה וכמה פעמים את הרב שך ודרשותיו. אז מעבר לתילי התילים של ההשקפה וההתייחסויות הפוליטיות שהיו שם, בעיקר מה שהיה שגור פעם אחר פעם על לשונו, היה העניין התורני. מן סוג של קריאה שכמו היה לו כה חשוב לחזור ולקרוא, להטיף ולהטמיע באוזני ובלבות שומעיו. לא אשכח איך היו עיניו נוצצות ממש כאשר הוא היה מדבר על מתיקות לימוד התורה ונועם השגתה. איך היה חוזר ומצטט בשפתיים דולקות את לשונו המפורסמת של רבי חיים בן עטר על עוצם חווית לימוד התורה:

‘וְאֵין טוֹב אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁאִם הָיוּ בְּנֵי אָדָם מַרְגִּישִׁין בַּמְּתִיקוּת וַעֲרִיבוֹת טוֹב הַתּוֹרָה, הָיוּ מִשְׁתַּגְּעִים וּמִתְלַהֲטִים אַחֲרֶיה. וְלֹא יְחַשֵּׁב בְּעֵינֵיהֶם מָלֵא עוֹלָם כֶּסֶף וְזָהָב לְמֵאֻמָּה, כִּי הַתּוֹרָה כּוֹלֶלֶת כָּל הַטּוֹבוֹת שֶׁבָּעוֹלָם’.. (ס׳ אור החיים, דברים כו׳ יא׳)

ובהקשר זה, אני נזכר בדו שיח שמקובל לספר שהתקיים בין הנדבן הידוע המיליארדר האגדי מוישה רייכמן (שהיה כידוע נאמן מאוד על הרב שך ואף היה מפקיד בידו סכומי עתק של כספי תרומותיו, לחלקם למוסדות ולגופים שונים בארץ). כשהרב שך אמר לו לרייכמן באחת משיחותיהם: אני מקנא בעולם הבא שלך, אבל אתה הוא זה שאמור לקנא בעולם הזה שלי‘..

אבל בכל פעם שהייתי כך מקשיב לדבריו, הייתי נזכר בדברים האישיים ההם שהוא הוריני עליהם אי אז ביום שבו נעשיתי לאיש. משום מה הייתה לי את התחושה שאיכשהו הוא הרגיש שמשהו אצלי עשוי לנטות למקום של שבירת האכסלוסיביות הזו. שדווקא ממש לא להסתפק אך בלימוד תורה, כמו גם שלא להסתפק במועט חברתי ותרבותי, היינו אך בחברים מסוג אחד מסוים מאוד.

והאלוהים יראה לעיניים והאדם ללבב. כי החיים והסקרנות, לצד ספקנות וחשיבה מעט מחוץ לקופסה, הובילו אותי במהלך השנים אל מחוזות אחרים. חלקם אף רחוקים מאוד מעולמו של בית המדרש. זה שהרב שך לא מש הימנו במאה שנות חייו. שלא לדבר על החברים. הוו החברים, אללי. אלו בשלל הגוונים והסוגים. לא רוצה אפילו להתחיל לחשוב מה היה הרב שך היה חושב עליהם. אך עדיין, הברכה או ההוראה ההיא, מיום הבר מצווה, המשיכה ועודנה ממשיכה להדהד בתוכי. כמו מורה לי עמוק פנימה, כי יש מקום של אמת. ישנו היכל טהור ונשגב, שכולו קודש.

אז לא, אני רחוק מלהיענות לקול ההוא. ולא אכחד כי עולמי כיום רחוק מעולמו של הרב שך והשקפותיו הנחרצות. לעתים אפילו כרחוק מזרח ממערב. אבל עדיין, תחושה עצומה של סיפוק יש בי שכך עלה בחלקי. שזכיתי שהאיש הישיש ההוא, שכולו אהבה וערגה ללימוד תורה בטהרתה, יטמיע ויצרוב בנשמתי את הקולות ההם. כן, הם חשובים ומהותיים בעבורי, גם עד עצם היום הזה.

אז תודה לך רבי אליעזר מנחם בן רבי עזריאל שך, שכך ממרום גילך וזקנתך, לפתת בכל זאת, את ידי בחוזקה, כך ממש רגע לפני שנעשיתי לאיש. תודה שאמרת לי את המילים הכי נחרצות וברורות שיכולות להיאמר לנער צעיר שחפץ בהכוונת אמת. כנראה ש’גדול גדול בישראל’ (בוודאי בהגדרות ההן שלך) אני כבר לא אהיה, אבל זאת אדע, כי עיניי ראו ולא זר, איך נראה אותו ‘גדול גדול בישראל’, שעליו דיברת עמי אי אז לפני למעלה מ30 שנה. אותו גדול, שמי יודע, אולי יכולתי גם אני להיות, לו אך הייתי לומד אך תורה ונמנע מלהתרועע עם אי אלו חברים. אך עם כל זאת, דומני שלפיתת היד ההיא שלך, חתמה את אהבת התורה עמוק בלבי, בחותם שאין עמוק ופנימי הימנו. והיה זה שכרך ושכרי גם יחד.