בימים ההם בזמן הזהֿ, תמיד קמה וניצבת שאלת היחס אל הרוע, אל אותה מפלצת תקופתית שקמה ומאיימת על העולם ושלומו. אך בראש ובראשונה, במקרה או שלא, העם היהודי יהיה נוכח שם בחוד החנית, האיום על ראשו יהיה המידי והחמור ביותר. איכשהו הוא נתפס כמי שמאיים יותר מכול זהות אתנית אחרת, על אותה מפלצת נוראה שזוממת לעשות העולם שלנו לאפל ומחריד יותר. כנראה מתוך מחשבה, שמשום מה, אם יש משהו שעומד בדרכה של המפלצת להגשמת מאווייה השטניים, זאת דווקא האומה היהודית, המוזרה ועתיקת היומין הזו.
ותמיד, גם זה היה מאז מעולם, יקומו אלו שיציגו את העמדה המרוככת, הכביכול ריאלית ופרגמטית, כזו שתדבר בשפה הכי רציונאלית ומחושבת, תציג להטוטי טיעונים של רווח אל מול הפסד, משוואות מתמטיות תשלפנה בקור רוח, זה לעומת זה, הבה נשלים עם המצב וננסה להתנהל מולו. או במילים אחרות, לשתף פעולה עם השטן בעצמו. כמו לנסות להוציא יקר מזולל, לקנות קצת זמן וכיו״ב. ובעיקר, לספר לעצמך סיפורים, שהנה הנה, אולי בכול זאת יהיה ניתן איכשהו לצאת מהזוועה הזו, לו רק נספק הפעם את טרפו של נחש הצפע, נצליח אולי לגרום לו תחושת שובע וסיפוק, וכך אנו את נפשינו הצלנו.
זהו סירוב שיטתי, עיוור, שלא לומר נפשע, להסתכל אל השטן בעיניים ולקרוא לעומתו, באופן שאין נחרץ וגורף הימנו: שטן הוא שטן, הוא שטן, הוא שטן! בלי פסיקים וסימני שאלה, בלי אבל, ובלי בכול זאת (ובעיקר, בלי היתממויות וגלגולי עיניים). ואם אכן שטן הוא שטן באשר הוא, עם שטן לא משתפים פעולה, לא מתדיינים ולא מדברים. ובוודאי לא מחניפים ומשתפים עמו פעולה, ולו כלשהי, בהגשמת מטרותיו השטניות. ואם כך נגזרה הגזירה, והשעה הנוראית משחקת לשטן המוחלט הזה, נקבל כולנו את אותה גזירה, ונלך כולנו לגורלנו המר. זאת הכרה והכרזה שאין מוסרית ומתחייבת הימנה. פשוט לדעת לזהות את הנחש, לקרוא לו בשמו, ללא כחל ולשרק, ולקבל על עצמך את מלוא גזירת הגורל הנגזרת.
זאת מחשבה שעולה לי כול פעם שאני נחשף לסיפורי האימה מן השואה, באופן שבו רבים מאוד מאנשי היודנראט (גם אם לא כולם. ואין כאן המקום להיכנס לאבחנות ביניהם, והסיפורים השונים רבים מספור), פשוט פעלו מתוך סירוב עיקש לעשות את המעשה הכה בלתי נמנע הזה, לקבל על עצמם את המציאות הנוראה שבתוכה הם היו נתונים, לזהות את מי שעומד מולם כשטן בתכלית, ולגזור על עצמם את המסקנה המוסרית האמורה ללא כחל ושרק. אז נכון, הם בוודאי סיפרו לעצמם הרבה מאוד סיפורים, שהנה כך הם יוכלו לעזור לאחיהם (וכמובן לעצמם), איכשהו להקל, ואולי אפילו להציל, פה ושם (ובוודאי שהיו גם מקרים שכאלה. אבל עדיין ועם כול זאת, בסופו של דבר, אילולא היה מתקיים אותו שיתוף פעולה עמוק ושיטתי, בכול הגיטאות ואף במחנות הריכוז וההשמדה, ברחבי אירופה, ספק גדול מאוד אם הנאצים היו מסוגלים באמת להוציא לפועל את תכנית ההשמדה באופן כה שיטתי ומסודר, המוני וגורף. זאת שאלה שעד היום החוקרים עדיין עוסקים ומתחבטים בה, אבל עצם העובדה שזאת עשויה להיות אפשרות ולו תיאורטית, יש בה לטעמי בכדי לספר את הסיפור כולו.
וכמה צלולה ונחרצת היא הוראת ההלכה היהודית בהקשר הזה, כמה היא אינה מותירה כל מקום לספק ותהייה. וכפי שמורה לנו הרמב”ם בהלכותיו (הל’ יסודי התורה פ”ה ה”ה):
״וְכֵן אִם אָמְרוּ לָהֶם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים תְּנוּ לָנוּ אֶחָד מִכֶּם וְנֶהֱרָגֵהוּ וְאִם לָאו נַהֲרֹג כֻּלְּכֶם, יֵהָרְגוּ כֻּלָּם וְאֶל יִמְסְרוּ לָהֶם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל..״
ואם מישהו רוצה לראות דוגמת קיצון על איך נראה שיתוף פעולה מהסוג האמור, כזה שמתחיל מתוך מקום תמים ואולי אפילו חיובי ורצוף בכוונות טובות, אבל סופו חרפה ושפל מוסרי מחרידים ממש, רצ״ב נאומו של מי שכונה ‘מלך היהודים’ בגיטו לודז׳ מרדכי חיים רומקובסקי – יו״ר היונדראט בגיטו לודז׳, ב4 לספטמבר 1942, לאחר שקיבל הלכה למעשה, את גזירת הנאצים למסור לידיהם לא פחות מאשר את 20,000 ילדי הגיטו (שמתחת לגיל 10) והחולים הנוטים למות, ובכך “כביכול” להביא להצלת המבוגרים הראויים לעבודה וכו’. וכה היו דבריו של אותו רומקובסקי (כפי שתועדו ביומנו של אחד מהיהודים שנכחו במעמד הנוראי ההוא:
׳על הגיטו ירדה מכה קשה. דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים. אני לא זכיתי לילד משלי ולכן את שנותיי הטובות ביותר הקדשתי לילד. אני חייתי ונשמתי יחד עם הילד. לא שיערתי מעולם, שידי שלי, ייאלצו להגיש את הקרבן למזבח. בימי זקנתי אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: “אחי ואחיותיי, תנו לי אותם! – אבות ואמהות , תנו לי את ילדיכם…” (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)… אתמול במשך היום נתנו לי פקודה לשלוח מעל עשרים אלף יהודים מן הגיטו, ואם לא – “נעשה זאת אנחנו”. הועמדה השאלה: “האם היה עלינו לקבל את הדבר ולעשות זאת בעצמנו, או להשאיר זאת לאחרים?” אך כיוון שלא היינו מודרכים על—ידי מחשבה “כמה יאבדו” אלא “כמה ניתן להציל?” הגענו אנחנו, כלומר אני והמקורבים אלי בעבודה, למסקנה שיהיה הדבר קשה ככל שיהיה, אנו מוכרחים לקבל את ביצוע הגזירה לידינו. אני מוכרח לבצע את הניתוח הקשה השותת דם, אני מוכרח לקטוע איברים, בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, עלולים להילקח, חס ושלום, גם אחרים…
(יללות איומות)
לא איש נחמות אני היום. גם לא באתי להרגיע אתכם היום, אלא לחשוף את כל כאבכם וצערכם. באתי כמו גזלן, לקחת מכם את היקר ביותר ללבכם. ניסיתי בכל כוחותיי לבטל את רוע הגזירה. לאחר שלא ניתן לבטלה, ניסיתי למתן את הגזירה. רק אתמול ציוויתי על רישום של ילדים בני תשע, רציתי לפחות להציל את השנתון האחד – בגיל מ-9 עד 10. אבל לא רצו לוותר לי. דבר אחד עלה בידי – להציל את הילדים שמעל גיל 10. תהיה זאת נחמתנו בצערנו הגדול
יש לנו בגטו רבים חולי שחפת, שימיהם או אולי השבועות שלהם ספורים. איני יודע, אפשר שזוהי תכנית שטנית, ואולי לא, אך איני יכול להתאפק מלהביע אותה: “תנו לי את החולים הללו, ובמקומם אפשר יהיה להציל בריאים”. אני יודע כמה יקר לכל אחד החולה שבביתו, כל שכן אצל היהודים. אולם בשעת גזירה מוכרחים לשקול ולמדוד את מי יש להציל, מי יכול להינצל ואת מי מותר להציל.
השכל הישר מחייב, שמוכרח להינצל זה שניתן להציל והוא בעל סיכויים להינצל, ולא זה שאין אפשרות בלאו-הכי להצילו׳..
דומני שכול מילה ופרשנות נוספת, מיותרת. ולסיום, זהו נאום שלטעמי צריך להיכנס לפנתיאון של עמנו, בכך שכול מנהיג בעל אחריות על חיי מי מבני האומה היהודית, יידע אותו על פה ממש. כי זאת ייכתב לדור אחרון, אלו הם פניו של המדרון המוסרי המחריד הזה, כאשר מתחילים להידבר עם השטן, להראות לו פנים מסבירות, כמו לנסות לעדן ולרכך אותו, להציל (כאילו) זעיר פה וזעיר שם, זאת במקום פשוט לקרוא לעומתו: שטן הוא שטן, הוא שטן, הוא שטן!
ושמא גם זאת היא מן המסקנות הנוקבות שעלינו ליטול מהאירוע הבלתי נתפס הזה, בתולדות עמנו.
