על אופייה הדואלי של האמונה היהודית, האידאלית לעומת היישומית. מאמר רביעי בסדרה. פרסום חוזר.1 min read

בשלושת המאמרים האחרונים, עסקנו בהרחבה בעניינם של שתי הפרשיות של קריאת שמע, ואיך הם מביאות לידי ביטוי את גרסת האמונה המסוימת המוכמנת בהם. זאת לצד עיסוקנו בכתובים האמורים בפר׳ ואתחנן, שעליהם הצבענו כמייצגות את גרסת האמונה האידיאלית, המשתקפת הן בפרשה ראשונה של קריאת שמע, והן במעמד הר סיני כפי שהוא מתואר בהרחבה בפרשה זו.

במאמר זה, אנסה להתחקות אחר הכתובים שבפרשת עקב, זו שבאה לאלתר לאחר פרשת ואתחנן. ותחילה אפתח בקביעה כללית, כי לעומת הכתובים האמורים ואתחנן, באים הכתובים בפרשת עקב ומלמדים אותנו דווקא על תצורת החיים במתכונתם הארצישראלית. בראייתי זו הופעתה של פרשה שניה של קריאת שמע (המייצגת את האמונה היישומית, כפי שמתבאר במאמרים אלו בהרחבה), בתוך רצף הכתובים של פרשת עקב, אינה מקרית כלל ועיקר. היא נושאת בחובה את המפתח להבנת המציאות הארצישראלית, והחיים הדתיים הממשיים בכלל. ותחילה אציין כאן כמה נקודות מהכתובים המופיעים בפרשת עקב

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. בָּרוּךְ תִּהְיֶה, מִכָּל-הָעַמִּים:  לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וְהֵסִיר ה׳ מִמְּךָ, כָּל-חֹלִי; וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, לֹא יְשִׂימָם בָּךְ, וּנְתָנָם, בְּכָל-שֹׂנְאֶיךָ.

דברים ז׳:יב-טו

כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת: לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע ה׳, לַאֲבֹתֵיכֶם.

דברים ח׳:א

כתובים אלו הפותחים את פרשת עקב, מגוללים בפנינו את האופן שבו שמירת המצוות והציות להם, עשויה להביא לתוצאה של חיים טבעיים, בריאים, פוריים ומשגשגים. זאת שמירה הנגזרת (״עקב״) מהשמיעה, הוי אומר מהקֶשֶׁב אל הממד האמוני האידיאלי (זה האמור בפרשה ראשונה [ולעיל בפרשת ואתחנן] במילים הפותחות ׳שמע ישראל׳). כך למעשה נראים החיים הארצישראליים בצורתם היותר שלמה ומכוונת. זאת ההקדמה לפרשה זו, שכאמור, כולה על טהרת מתכונת האמונה כפי שבאה לידי ביטוי בפרשה שניה של קריאת שמע.

אלא שאז על מנת לחדד את הפער ובעיקר את המעבר, ממתכונת החיים המדברית לזו הארצישראלית, כמתכונת מטרימה בדייקא, מגולל משה רבינו בפניהם את טיבו של הקיום היומיומי במדבר:

וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ ה׳ אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה–בַּמִּדְבָּר:  לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ, לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֺתָו- אִם-לֹא. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ:  לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה׳, יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה, מֵעָלֶיךָ, וְרַגְלְךָ, לֹא בָצֵקָה–זֶה, אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ: כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ. וְשָׁמַרְתָּ, אֶת-מִצְוֺת ה׳ אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וּלְיִרְאָה אֹתוֹ. כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה׳ אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה׳ אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה׳ אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ–לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה׳ אֱלֹהֶיךָ–כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.

דברים ח׳:ב-יח

לפנינו רצף ארוך של כתובים המתאר כרצוא ושוב, את החיים המדבריים, לעומת החיים הארצישראליים העתידיים. החיים המדבריים מאופיינים כאבסורד קיומי ארוך ומתמשך. כפלא אחד גדול. שום דבר ממה שאנו יודעים (׳אשר לא ידעת׳) על החיים הטבעיים, אינו תקף במתכונת החיים הזו, וכפי שמשה רבינו מתאר זאת בהקשרם של צרכים קיומיים אלמנטריים (מזון, שתיה, ביגוד ומנעל), אשר אף לא אחד מהם התנהל בצורה שאין בה יסוד אבסורדי מובהק.

זהו כפי שהטעמתי לעיל, מימוש ברור של פרשה ראשונה של קריאת שמע. אלא שכאן מגלה משה רבינו אז אוזנם של בני ישראל, ע״כ כי מתכונת חיים אבסורדית זו אינה תכלית כשלעצמה, אלא תכליתה היא פדגוגית טהורה. דהיינו, להטמיע בתודעתם ונפשם את האמונה האידיאלית בצורתה היותר פלאית. זאת על מנת שגם כאשר הם ייכנסו אל הארץ המובטחת ויתאפשר להם לחיות בצורה טבעית לחלוטין (׳אדם זורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה׳), עדיין תנצנץ בדעתם האמונה האידיאלית בתצורתה הטהורה הקדמונית ההיא. וכפי שמנסח זאת משה רבינו: ״לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה׳, יִחְיֶה הָאָדָם״. הנה לנו כאן לראשונה, השקה ברורה בין ׳הלחם׳ (הקיום הטבעי) ל׳מוצא פי ה׳. כאשר הלימה זו, היא אשר נותנת לנו את התוצאה הפרגמטית שאנו קוראים אותה ׳האמונה היישומית׳.

וביתר שאת, השיעור הגדול שאותו לומד העם היהודי ממילותיו האלמותיות הללו של משה רבינו, הוא שיעור של ענווה וצניעות. זאת בכך כי הזיכרון מתקופת החיים המדבריים, אשר התאפיינה באבסורד קיומי אחד ארוך ומתמשך, אמור להטמיע בהם את ההכרה, כי גם בחיים הארצישראליים הטבעיים וההגיוניים, המתנהלים כביכול, על פי המנגנון הסיבתי המוכר של השקעה לעומת תוצאה, מוכמן יסוד של פלא. שום דבר לא טריוויאלי ומובן מאליו. כך שאם ייעדר אותו מוֹצָא פִי ה׳ וההכרה ״כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל״, אנו עלולים חלילה לאבד הכול. ליפול אל שחת של יהירות (ורם לבבך׳) ותחושה של שיכרון כוח (׳כוחי ועוצם מידי׳), אשר בהכרח גם תוביל לדקדנטיות ושקיעה רוחנית ותרבותית גם יחד.

ואז פונה משה רבינו לגולל בפני העם היהודי את חטא העגל. זאת התייחסות שגם היא ישירה להתייחסות האמורה בפרשה הקודמת ואתחנן, שבה מתואר מעמד הר סיני ועוצם ההתגלות שאפיינה אותו. ואם כפי שהתבאר בהרחבה במאמר קודם, מעמד הר סיני מהווה את המודל האולטימטיבי של האמונה האידיאלית בגרסתה היותר אבסורדית ובלתי אפשרית, הרי שמתכונת אמונית זו מתרסקת למעשה לחלוטין במעשה העגל. בעשיית העגל כביכול העידו העם היהודי בעצמם, כמה בלתי ניתן להחיל את הנוכחות האלוהית בצורה כה רדיקלית, טוטאלית וגורפת. כמיהתם אל הממשות, אל הנוכחות הפיזית שניתן להתייחס ולהזדקק לעומתה, גוברת עליהם באופן שהוא כמעט בלתי נמנע. בראייה זו, מעשה העגל הוא בעצם כביכול צפוי וידוע מראש. או אם נרצה, מעמד הר סיני והלוחות הראשונות, כביכול נועדו מלכתחילה להתרסקות. לא באמת הייתה שם ציפייה (או אשליה) כי אמונה שהיא כה אידיאלית ואבסורדית כאחד, תוכל להחזיק מעמד לאורך זמן, בקרב בני האדם.

כך לאורך עשרות כתובים מתאר משה רבינו בהרחבה באוזני העם היהודי, את גודל השבר ועוצם החטא, כאשר רק בשולי הדברים הוא חולק עמם את תוצאת התיקון והמחילה, בדמות מתן הלוחות השניות:

בָּעֵת הַהִוא אָמַר ה׳ אֵלַי, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַעֲלֵה אֵלַי, הָהָרָה; וְעָשִׂיתָ לְּךָ, אֲרוֹן עֵץ. וְאֶכְתֹּב, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ; וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן. וָאַעַשׂ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים, וָאֶפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וָאַעַל הָהָרָה, וּשְׁנֵי הַלֻּחֹת בְּיָדִי. וַיִּכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן, אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, בְּיוֹם הַקָּהָל; וַיִּתְּנֵם ה׳ אֵלָי.

דברים י׳:א-ד

מבלי להיכנס בהרחבה בהבדל שבין הלוחות הראשונות לשניות (נושא שהארכתי בו לא מעט במאמרים אחרים (לדוג׳)), אומר כי לטעמי הלוחות השניות, נושאות בחובן את גרסת האמונה בגרסתה היישומית. אין בהם עוד את הממד האבסורדי של ״וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת״ (שמות לב׳ טז׳) אלא הם כפי שמופיע בכתובים אלו מעשי ידי אדם (״פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לוּחֹת אֲבָנִים״) כאשר גילוי האידיאה האלוהית (דהיינו, הכתב) מוטמע ונחקק על החומר האנושי – טבעי. זאת הסיבה מדוע הלוחות השניות בדייקא, הם אלו שמסוגלות להחזיק לאורך זמן, הם אלו שמכילות את הנוסחה להפוך את האידיאה האלוהית להלכה יישומית שניתן לאחוז בה ולממשה בחיי היום יום. וכפי שהדברים מופיעים להדיא בדברי חכמים:

אמר הקב”ה למשה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא י’ דברות לבד, ובלחות השניים אני נותן לך שיהא בהם כמה מדרש ואגדות, הה”ד ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושייה.

שמות רבה מ״ו א׳

כאן באופן תמוה משהו, עובר משה לגולל בפני האומה היהודית, את עניינו של שבט לוי והבדלתו. ולמי שיביט בסדר הכתובים האמורים שם, ימצא כי אזכור זה נכנס כך ממש תוך כדי תיאורו את מעשה חטא העגל, שבירת הלוחות, והלוחות השניות שניתנו לאחר מכן, כשלמעשה הוא חוזר לעניין זה לאחר האזכור הקצר אודות עניינו של שבט לוי. והעניין בוודאי דורש הטעמה טובא.

וכך ל׳ הכתובים שם:

בָּעֵת הַהִוא, הִבְדִּיל ה׳ אֶת-שֵׁבֶט הַלֵּוִי, לָשֵׂאת, אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-ה׳–לַעֲמֹד לִפְנֵי ה׳ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. עַל-כֵּן לֹא-הָיָה לְלֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה–עִם-אֶחָיו: ה׳ הוּא נַחֲלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֱלֹהֶיךָ לוֹ. וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר, כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים–אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה; וַיִּשְׁמַע ה׳ אֵלַי, גַּם בַּפַּעַם הַהִוא–לֹא-אָבָה ה׳ הַשְׁחִיתֶךָ. וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם; וְיָבֹאוּ וְיִירְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם.

דברים י׳:ח-יא

נראה לומר כי בהמשך לאמור לעיל, הרי ששבט לוי הוא זה שלמעשה נשאר חקוק באופיו במציאות האבסורדית של הלוחות הראשונות, או באופן אחר, במציאות הקיום המדברית, או אם נרצה, כחקוק בגרסת האמונה האידיאלית של פרשה ראשונה של קריאת שמע.

התביעה המשחרת לפתחם של בני שבט לוי, היא של התמסרות בלתי מותנית, כזו שמצטרפת את ההוויה הריאלית כולה, לטובת נטל ׳נשיאת הארון׳. דהיינו, הגילוי האלוהי שמוכמן בארון ברית ה׳. וכשם שבנוגע למשה רבינו נאמר ״וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי״ (דברים ה׳ כח׳), כאשר בגין כך הוא פרש לחלוטין מהחיים הטבעיים (בכך שלא חזר לחיי אישות עם אשתו) זאת בעוד כי לשאר בני העם היהודי הורה נאמר קודם לכן: ״שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״ (שם כו׳), כך גם נתבעים הלווים להיות במצב של: לַעֲמֹד לִפְנֵי ה׳! כי התנועה לעולם מסמלת את החיים הטבעיים והדינמיים, לעומת העמידה שעניינה להיות קודש ומצורף לטובת מטרה נשגבת ועליונה יותר.

זאת בדיוק הסיבה מדוע אין ללויים חלק ונחלה בממשות החיים הארצישראליים. דהיינו, אין להם קרקע. במצב שבו האדם נטול נחלה, הנו בהכרח מנותק ונבדל מחיבור בלתי אמצעי אל הדופק החי של הוויית המקום, אל כאן ועכשיו הקונקרטי. אם נרצה, הלווים בהכרח מופקעים ממה שאנו קוראים אותו ׳זורע בשעת זריעה וחורש בשעת חרישה׳.

וכמה יפה א״כ לראות איך כתובים אלו נכנסים בדייקא דווקא תוך כדי הדיבור על הלוחות השניות. כי כאמור, בתיאור הלוחות השניות, בעצם מגלה משה רבינו את אוזנם של שומעיו, אודות טיבה המעודכנת של ההתגלות החקוקה בלוחות השניות, ההולכת מעתה להיות זו הנוכחת ומפעמת בהווייתם. אך מי שבכול זאת, נשאר כביכול במצב שהוא קדם חטא, הם בני שבט לוי. וכפי שמופיע להדיא בכתובים, בני שבט לוי לא נטלו חלק בעשיית העגל ופולחנו. כך שיש בכך בנותן טעם, שהם נשארו במקום המטרים של הלוחות הראשונות. אך כאמור, תוצאת הלוואי מבחינתם היא, בכך שהם לא באמת נכנסים ונוחלים את הארץ. אם נרצה, הלוויים נשארים בעצם במדבר. חיים בתוך פלא של קיום שכולו התבדלות והתייחדות.

וכמה יפה להביא בהקשר זה, את ל׳ הרמב״ם בהלכותיו, אשר עושה בעדנו את שבט לוי כארכיטיפ מופתי של התמסרות אבסורדית, אשר בעיקרה אפשרית לכול יחיד ויחיד מבאי עולם:

לָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו? מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה’ וּלְשָׁרְתוֹ, וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְּשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים–שֶׁנֶּאֱמָר “יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב, וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל. לְפִיכָּךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם–לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נוֹחֲלִין, וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכוֹחַ גּוּפָן; אֵלָא הֶם חֵיל ה’, שֶׁנֶּאֱמָר “בָּרֵךְ ה’ חֵילוֹ. וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זִכָּה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמָר “אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ. וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבָד, אֵלָא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה’ לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה’, וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעָשָׂהוּ הָאֱלֹהִים, וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עֹל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם–הֲרֵי זֶה נִתְקַדַּשׁ קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים, וְיִהְיֶה ה’ חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים; וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ, כְּמוֹ שֶׁזִּכָּה לַכּוֹהֲנִים וְלַלְּוִיִּים.  הֲרֵי דָּוִיד אוֹמֵר “ה’, מְנָת-חֶלְקִי וְכוֹסִי–אַתָּה, תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי.

רמב״ם הלכות שמיטה ויובל פי״ג הלכות י׳-י״ג

דומני שאין כמו דברים אלו של הרמב״ם, בכדי לסיים את סדרת מאמרים אלו, באופן שבו הוא מגולל בפנינו בצורה כה חריפה, את הגרסה האקסצנטרית של האמונה האידיאלית, זו שמתכחשת לחלוטין לכל מה שאנו קוראים אותו ׳חשבונות רבים אשר ביקשו בני האדם׳, אלו שכפי המתבאר במאמרים אלו, מיוצגים נאמנה בפרשה שניה של קריאת שמע. להיות במקום שכולו קודש ופלא כאחד. כזה שמחד אין לו באמת כל אחיזה אמתית בריאליה, אך הוא חקוק בספירה האלוהית בעצמה (ממש כדמותו המופתית ההיא של רבי עקיבא, בה עסקנו בהרחבה לעיל במאמר ב׳), ע״כ המשתמע מכך.

כך ששמא ניתן לומר, כי כשם שישנו צורך אפיסטמולוגי קריטי בקריאת פרשה ראשונה קודם לקריאתנו את השניה, ובאותה מידה ישנו צורך פדגוגי, בחוויית מציאות המדברית האבסורדית, כמטרימה למציאות הארצישראלית – ריאלית, כך ישנו גם צורך באותם יחידי סגולה, שמהדהדים בעצם הויויתם המתמסרת, את האמונה האידאלית הטהורה. כאות ומופת למה שיותר ראוי ומכוון. כך שגם אם בהכרח נדרשת אדפטציה יישומית – פרגמטית לגרסה טוטאלית זאת, עדיין נוכחותם של יחידים אלו, יש בה בכדי להדהד את הזיכרון לאידיאה בצורה שקשה יהיה להתעלם הימנה או להישאר אדיש לעומתה. והבן זה מאוד.

אפילוג:

בסדרת מאמרים זו עסקתי בהרחבה בהעמדת האמונה היהודית כיצוקה בשני רבדים שונים, זו על גבי זו, האידאלית והיישומית. את רעיון זה ניתן לראות ע”ד מדרש ואגדה, כמקבילה למה שאמרו חכמים: “שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין” (הובאו ברש”י – בראשית א’ א’). כי האמונה האידיאלית היא בבחי’ הדין הדוגמטי האולטימטיבי. אך גרסה טוטאלית זו, בלתי ניתן ליישום והיא נעדרת המשכיות קיומית, כך שאין מנוס משיתוף מידת הרחמים, דהיינו, האמונה בגרסתה הפרגמטית-יישומית. זו שמאפשרת לקיום להתמשך ולהתנהל בצורתו הטבעית.

זהו רעיון שמתחבר גם למאמר האמור לעיל אודות דמותו של רבי עקיבא, ולתשובה שנתן האלוהים למשה, כאשר הוא נחשף לגורלו העתידי המחריד של רבי עקיבא: זו תורה וזו שכרה?! וע”כ השיב לו האל: שתוק שכך עלתה במחשבה לפניי! כי מחשבה זו שעלתה לפניו, היא מחשבת הדין, שקדמה למידת הרחמים. כי כפי שדיברנו אודות חייו ומותו של רבי עקיבא, הרי שהוא היה חקוק לחלוטין בדין, מנותק מכול זיק של רחמים קיומיים טבעיים. כך שבמידת דין טוטאלית זו, אין מקום לתהיות והבנה כלשהי. הכול מצורף ומוטמע באחדות האלוהית האינסופית, שכול שיש לנו לעשות, הוא להרכין ראש ולשתוק עמוקות לעומתה.