על תודעה היסטורית יוצרת, ותודעה היסטורית משמרת. שני מודלים של הנהגה. מאמר שני לדמותו ופועלו של הרב עדין שטיינזלץ זצ״ל. שנתיים לפטירתו.1 min read

הקדמה:

מאמר זה הוא שני במספר, בסדרת מאמרים שפרסמתי לפני כשנתיים, סמוך לפטירתו של הרב עדין אבן ישראל – שטיינזלץ זצ״ל. הוא מנסה לשפוך אור על דמותו ופועלו בהקשר רחב יותר. באופן שבו דמותו משקפת מודל מסוים של הנהגה, שאינה רווחת בחברה החרדית לדורותיה. הנהגה בעלת ראייה היסטורית – חברתית גדולה ומשמעותית בהרבה, מאותו מרחב תורני – חרדי אדוק, שבו לכאורה חי ופעל הרב שטיינזלץ. מאמר זה, כמו קודמו, נוגע בפולמוס והמחלוקת החריפה שנסבה סביב דמותו ופועלו ההגותי, בעיקר מצד גורמים חרדיים אדוקים, שלא ראו בעין יפה את אופי זה של פעילותו והשפעתו העצומה.

——————————-

בשבוע האחרון, בעקבות פטירתו של הרב עדין שטיינזלץ, נחשפתי לדיונים ערים ותוססים במיוחד, אודות פועלו העצום הספרותי וההגותי. וזאת לעומת ההתנגדות שהוא עורר בחוגים חרדיים נרחבים. ובעיקר, אל מול מי שנחשב כמנהיג החרדי היותר בולט בארבעים השנים האחרונות, הרב שך. השאלות והוויכוחים עסקו בעיקר בשאלה, מי בסופו של דבר השפיע יותר או פחות? את מי יזכרו בעוד גם מאה שנה, ומי ייעלם באיזושהי תהום נשיה של עוד גדול חרדי שכתב אי אלו ספרים וחידושי תורה. כאילו היה מדובר כאן בסוג של תחרות סודית שכזו, מי יצליח להשתחל לזיכרון ההיסטורי של העם היהודי (ושמא אף העולם כולו).

אז מעבר לעובדה שבעיניי מדובר בלא פחות משאלה מגוחכת כשלעצמה. היא בכל זאת גרמה לי להרהר בה בהקשר רחב בהרבה. מהו הוא כביכול בכל זאת המדד, להטבעת החותם בתוך רצף הזיכרון ההיסטורי של האומה היהודית? ואיך עלינו לבחון דמויות ושיטות בתוך ההקשר המסוים הזה.

ומה שהבנתי היה למעשה, כי באופן קטגורי, ניתן לחלק את חכמי ישראל לדורותיהם, לשתי קטגוריות מרכזיות: הקטגוריה הראשונה, היא זו שתקפה בנוגע לרובם המכריע של אותם חכמים, באופן שבו הם תפסו עצמם כחלק מובנה מתנועת ההיסטוריה היהודית. הם נוכחים שם בתוך רצף ארוך של מסורת, העברת התורה, שכלולה ופיתוחה, העמקתה והרחבתה. זאת אכן משימת אדירת משקל, ולאו מילתא זוטרתא היא כלל ועיקר. בכל זאת, נטל המסורת אינו דבר פשוט. האתגרים, מבית ומבחוץ, שלמולם התמודד העם היהודי, היו לעתים תובעניים מאין כמותם. שאלת המשכיותו של בית המדרש היהודי, הייתה למעשה לגורם מפתח בשאלת סוד קיומו הקולקטיבי של העם שנפוץ בכל תפוצות הגולה. ומהרבה בחינות, בהבטחת עתידו של בית המדרש, היה בה בכדי ליצוק עוגנים של רציפות והמשכיות של מסורת ישראל ותרבותו.

אך מעטים מאוד, יחידי סגולה ממש, היו אותם חכמים, אשר להבדיל מכול היתר, לא פעלו כנושאי הלפיד בלבד בתוך ההיסטוריה, אלא כמחולליה ומעצביה. אם נרצה, הם פעלו מתוך תודעה היסטורית מובהקת. בעבורם לא היה די בהצטרפות אל מסכת שרשרת הדורות והבטחת מורשת ישראל, אלא צורך היה לבצע מהלכים ולייצר פרדיגמות חדשות של מחשבה ותרבות. אלו היו אנשים שמיאנו לקבל את חוק ההתמדה הדטרמיניסטי של הרצף ההיסטורי. תחושת אחריות עצומה שאפיינה אותם, גרמה להם להבין שעליהם לעשות מעשה, אם ברובד ההגותי הצרוף, ואם בכל הנוגע לדוקטרינות פדגוגיות, חברתיות ותרבותיות. מה שהניע אותם (incentive), היה אמנם שימור המסורת והבטחת רציפותו, אך דווקא בשל כך, ושמא באופן פרדוקסלי, הם היו נחושים לבצע שינויים, אולי אפילו מהפכות. להטות את המציאות הנתונה שבתוכה הם חיו ופעלו, למקומות אחרים, ראויים ומכוונים יותר בראייתם. גולת הכותרת של פעילותם, מוכרת מאוד תחת הכותרת הידועה מבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא: ‘עת לעשות לה׳ הפרו תורתך’. היינו, הפרת התורה היא גופא עשויה להיות היחידה המסוגלת באמת ‘לעשות לה”. היינו, להבטיח את עתידו של העם היהודי בדורות הבאים, תוך כדי ההתאמות והשינויים הנדרשים לכך. כך שאותה מהפכנות היא בבחי’, ההכרח הבלתי נמנע, וממילא גם הבלתי יגונה. במובנים רבים ניתן לקרוא במהפכנים אלו, כי אלמלא הם, נשתכחה תורה מישראל.

כך שכאשר באים אנו לבחון את מבחנה של ההיסטוריה, ביחס לדמויות ותנועות מסוימות, שומה עלינו לבחון את שאלה זו, לאור הברומטר המסוים הזה: האם אותה דמות פעלה מתוך תודעה היסטורית יוצרת, או שמא אך מתוך תודעה היסטורית משמרת. ועוד לפני שאבוא לדבר בהקשר שבו פתחתי, חשוב לי לחזור ולהדגיש, כי מדובר לטעמי באבחנה שהיא חשובה מאין כמותה. לא רק על מנת להבין נכונה את סיפורן של דמויות, הוגים ומנהיגים דתיים שונים לאורך הדורות, אלא בראש ובראשונה, בבואנו להתחקות אחר סיפורן של תקופות והקשרי זמן ומקום מסוימים. זאת לאור העובדה שאותן דמויות לא פעלו בחלל ריק, אלא בתוך אותה נקודת זמן, שההיסטוריה כמו ייעדה אותם לפעול ולהשפיע בתוכה. כך שבערבו של יום, לטעמי, התחקות נכונה אחר סיפורן של אותן דמויות וטביעת אצבעותיהן המסוימות, תאיר בעדנו סיפור תקופתי רחב בהרבה.

כך נוכל כמו להשקיף ממעל במבט פנורמי, אודות סיפורה של המסורת היהודית לאורך אלפי שנים. איך אותן נקודות ציון מהפכניות, היוו למעשה מן נקודות טרנספורמציה, שאך בזכות אותו יסוד חתרני שמוכמן בהן, התאפשרה למעשה שימורה של תנועת הרצף וההמשכיות, הבטחת הנחלת המורשת בזה ובבא. זאת אבחנה שלטעמי מצדיקה עבודת מחקר מקיפה, כזו שתשרטט את מפת הדרכים ההיסטורית – מהפכנית של ההיסטוריה היהודית. ולוואי יהיה סיפק בידי להקדיש למלאכה רבתי זו, את הזמן והאנרגיה הנדרשים לכך.

אך עכ”פ, אם נחזור לרגע למשוואה שהוזכרה כאן בראשית דבריי, בהעמדה הלעומתית, את הרב שך אל מול הרב שטיינזלץ, דומני שלאור הדברים האמורים, ההבדל כמו ברור ועולה מאליו. כי אם בעוד האתוס החרדי – ליטאי, מבית מדרשו של הרב שך, הוא של שימור אדוק, תביעה להיצמדות מסורתית חמורה לצביון העתיק של החיים היהודיים, והדרך המסורה בלימוד הישיבתי וכו’. כאשר על בסיס האתוס הזה, הוא תפס את אחריותו ומקומו בתוך הרצף ההיסטורי הזה, להיות זה האוחז בלפיד הנאמנות הזו, ומעבירה הלאה אל הדורות הבאים. הרי שלעומתו, הרב שטיינזלץ, ממוקם בדיוק בקצה השני של הסקאלה, כמעט כאנטי תזה למיצוב ההוא של הרב שך. הרב שטיינזלץ הוא דמות כמעט קלאסית של הוגה הפועל בתודעה היסטורית. אדם שהיה הראשון לזהות, את עומק הפער, הבדלי השפה, הגישה והמנטליות, בין הטקסטים היהודיים העתיקים, לעת הנוכחית, לבני הדור אשר לא ידעו את עולם הישיבות מתוכו פנימה. ואחד הוא היה, לשנס את מותניו ולנער חוצנו, ולעשות מעשה שלא עשו כדוגמתו מעולם. מפעל אדפטיבי אדיר ממדים של תיווך והנגשה, הנכחה והטמעה בתוך העידן המודרני. כך שהשאלה אודות זכרונו בהיסטוריה, מתקיימת במישור אחר לחלוטין, לעומת השאלה המקבילה, אודות יריבו הגדול הרב שך. כי בעוד שזה האחרון זכרונו הוא בעצם תנועת ההיסטוריה וכחלק אינהרנטי מרציפותה המתמשכת. זכרונו ומקומו של ההיסטורי של הרב שטיינזלץ, חקוק בעצם מפעלו. האיש צירף את דמותו אל ההיסטוריה שחרוטה על שמו, זו שאין לה אח ורע לכל מה ומי שקדם לו.

ולא, זה לא שאני בהכרח מנבא כאן את הנצחתו האלמותית של הרב שטיינזלץ, גם בעוד כך וכך מי יודע כמה שנים. אני אמנם דווקא מרשה לעצמי להניח שאכן כך יהיה, אך זאת אינה הנקודה שאני מנסה לציין כאן. כי גם אם ברטרוספקטיבה היסטורית מפעלו יתגלה כפחות משמעותי ודמותו תתגמד ותתכהה משהו, עדיין זאת תהיה משפטה של ההיסטוריה החרוטה על שמו. זו שהוא יצר במו ידיו. ובמובן זה כשלעצמו, הרב שטיינזלץ בהגדרתו, הוא דמות היסטורית, ואילו יריביו הם במקרה הטוב, דמויות משפיעות בתוך ההיסטוריה, הא ותו לא מידי.

אבל כאמור, הרבה יותר ממה שכתוב כאן, יש כאן. והדברים תובעים ליבון והרחבה רבתי. וכל שמצאתי כעת, הוא בסך הכול להאיר את הנקודה וההקשר המסוים האמור. והיה זה שכרי.