על אופן השתלשלות התורה מהר סיני אל החיים עצמם, ובעניינה של התורה כתורת חיים ממשית.1 min read

דרוש לחג השבועות –

‘אמר ליה רב הונא לרבה בריה מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב חסדא דמחדדן שמעתיה אמר ליה מאי איזיל לגביה דכי אזילנא לגביה מותיב לי במילי דעלמא א”ל מאן דעייל לבית הכסא לא ליתיב בהדיא ולא ליטרח טפי דהאי כרכשתא אתלת שיני יתיב דילמא משתמטא שיני דכרכשתא ואתי לידי סכנה א”ל הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא כ”ש זיל לגביה‘ (מס׳ שבת פב׳ ע״א)

(תרגום: אמר לו רב הונא לרבה בנו, מדוע אינך הולך לשמוע את שיעוריו של רב חסדא, שהם שיעורים מחודדים [מלאים בעיון ופלפול וכו’]? ענה לו רבה בנו, מדוע שאלך אל אותם שיעורים, כי הלא כשאני בא לשם, הוא עוסק בעניינים ‘של העולם’ [היינו, דברים שבמובהק אינם תורניים]. ולדוג׳, הוא עסק באחד משיעוריו, בדינו של אחד שנכנס לבית הכיסא, בכך שלא יתיישב מיד אלא ישהה מעט קודם לכן. זאת לצד, שלא יתאמץ יותר מידי בהוצאת צרכיו. כי בכך הוא יצליח להימנע ממצב שבו השיניים [היינו, השרירים של המעי התחתון] כמו ייצאו החוצה מפי הטבעת, ויבוא בכך לידי סכנה [מה שנקרא אצלנו, טחורים]. אמר לו בתגובה רב הונא לבנו, הוא [היינו, רב חסדא] עוסק ‘בחייהם של הבריות’, ואתה קורא לכך ‘עניינים בעלמא’?! כי הלא אם אכן זהו התוכן שמועבר בשיעוריו של רב חסדא, קל וחומר שעליך ללכת לשמוע את שיעוריו).

זאת אגדה שהיא בעיני נלבבת עד מאוד. אחד מגדולי חכמי התלמוד (רב הונא), שמקפיד לקיים את מצוות ‘ושננתם לבניך’, גם באמצעות הכוונה חינוכית-תורנית נכונה לבנו רבה (שגם הוא חכם תלמודי גדול וידוע בזכות עצמו), בכך שהוא מורה בעדו ללכת לשמוע את שיעוריו של רב חסדא (שהיה כידוע חברו הקרוב ובר הפלוגתא של האב, רב הונא). וזאת ייאמר, כי אין למעשה מצווה חינוכית מובהקת יותר בשורשיותה, מאשר מצוות תלמוד תורה וההנחלה של אב לבנו. כך שאין ספק שניתן לראות בסיפור המופתי הזה שלפנינו, מודל ברור של האופן שבו נתפסת מצווה זו בפרט, ומצוות תלמוד תורה בכלל. כך שכאשר רבה בנו, טוען לפניו שאותו רב חסדא, במקום ללמדם תורה הוא מלמדם את ההנהגות הבריאותיות הראויות בעת עשיית הצרכים בבית הכיסא, אביו רב הונא, רואה בכך סיבה כפולה ומכופלת, שעל בנו רבה, לילך ללמוד אצל רב חסדא חבירו, ליצוק מים על ידו ולשמוע תורה מפיהו. זאת העדות המופתית בעבורו בכך שרב חסדא ‘עוסק בחיי הבריות’, ולכך אין סיבה טובה יותר מכך לבקש תורה מפיו.

והתמיהה הלא עולה מאליה, ניחא עוסק בחיי הבריות, אבל ממתי בית המדרש התורני, שאמור להיות מקום בו נלמד ומתלבן ‘דבר ה’ זו הלכה’, מהווה גם בעצם סוג של פקולטה לרפואה, או כל כיו״ב?

אלא מכאן למדנו אמירה שאין משמעותית הימנה, בכל הנוגע לדוקטרינת לימוד התורה כפי שהיא נתפסה בעיניהם של אותם חכמים.מעמד קבלת התורה, שלכאורה היווה נקודת שיא של פרישות והגבלה (שלושת ימי הגבלה שאנו נמצאים בעיצומם, הגבלת וריחוק העם וכו׳), זאת לקראת אותם רגעי הוד חד פעמיים של התגלות אלוהית, שעפ״י המסורת לא היתה ולא תהיה עוד כדוגמתה, מסתיימת בהוראת האלוהים למשה: ‘לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם’. ול’ הגמ’ במס’ שבת (פט’ ע”ב): ‘מדבר פארן שפרו ורבו עליו ישראל’. וכפירושו של רש”י שם: שפרו ורבו, שכל אחד מהם נתעברה אשתו זכר, במצוות שובו לכם לאוהליכם’. היינו, באופן שבו מעמד ההתגלות הטרנסצדנטית אמור להיות מוטמע ומיושם בחיים עצמם. להפוך את קבלת התורה, לנקודת מוצא של החיים הממשיים. או אם נרצה, קבלת התורה, היא הנקודה הארכימדית שכביכול היא מחוץ לחיים ומנוגדת להם (וכפי שמפורש בכתובים באופן שבו חווה זאת העם היהודי בעצמו, כאשר הוא בא למשה מיד לאחר המעמד וכמו הוא תובע הימנו: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת’! (שמות כו׳ טו׳). וזהו עניין של ‘פרחה נשמתם‘ במעמד זה והחיבור דווקא מתוך כך אל החיים עצמם.  כביכול דווקא חווית האנטי-חיים, היא אשר מכשירה את האדם להתראות מחדש עם אשתו, להתחבר אל החיים הממשיים וההמשכיותם המינית וכו’. ובינו זאת, כי אי אפשר לזה בלא זה. חווית ההקרבה והנכונות להתמסרות טוטאלית ובלתי מתפשרת (הבאה לידי ביטוי ברגעי ההוד של מעמד הר סיני עצמו) מחד, לצד חובה בלתי מתפשרת מאידך, לחיות את החיים עצמם במלוא עזות חיוניותם. כאשר דווקא התממשקות מידית – פרדוקסלית ועמוקה זו, היא זו המאפשרת לחיות את אותם חיים ממשיים באופן היותר מוסרי ומכוון, ובעיקר ברצינות התכליתית המתבקשת.

ובזה פירשתי דברי הרמב”ם בריש הל’ אישות: ‘קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה הָיָה אָדָם פּוֹגֵעַ אִשָּׁה בַּשּׁוּק אִם רָצָה הוּא וְהִיא לִשָּׂא אוֹתָהּ מַכְנִיסָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּבוֹעֲלָהּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ וְתִהְיֶה לוֹ לְאִשָּׁה. כֵּיוָן שֶׁנָּתְנָה תּוֹרָה נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאִם יִרְצֶה הָאִישׁ לִשָּׂא אִשָּׁה יִקְנֶה אוֹתָהּ תְּחִלָּה בִּפְנֵי עֵדִים ואח”כ תִּהְיֶה לוֹ לְאִשָּׁה‘. (פ״א ה״א מל׳ אישות). וכבר ידועה השאלה, מדוע דווקא בהקשרה של מצווה זו, בחר הרמב”ם לציין את ההבדל בין קודם מתן תורה לאחריה? וכי בשמירת שבת למשל, לא היה הבדל באופן שבו נהגו ישראל קודם מתן תורה ולאחריה? וכן בכל מצוות התורה כולה.

אלא כי בהמשך להאמור לעיל, אודות ההוראה ההיא של ‘שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם’, הרי שאין מייצג מובהק יותר אל אותה מטמורפוזה עמוקה שאמורה לחולל קבלת התורה בחיים עצמם של האיש הישראלי. העניין המיני, מהווה את נקודת ההשקה אל החיים וחווית הארוס, ממנו תוצאות החיים והמשכיותם, כאשר שם בדייקא נעוצה נקודת השינוי המשמעותית שמחולל אותו המעמד בקרב האומה. מעתה המפגש האקראי בשוק בין איש לאישה, אינו נאות להוות כנקודת המוצא לחיים, אלא יש צורך לעשות זאת באופן עמוק ופנימי בהרבה. להגיע ממקום של מחויבות ונאמנות מוסרית הדדית. כך כמו סימן בעדנו הרמב”ם את סוד פשר קבלת התורה כולה. והבן זה מאוד.

זאת א”כ פשר דברי התלמוד שבהם פתחנו, במעשה ההוא בין רב הונא ולבנו רבה. ברגע שרבה מספר לאביו, ע״כ שרב חסדא בשיעוריו עוסק אפילו בענייני של מעשה האדם הנכון בבית הכיסא, מבין רב הונא כמה שמתכונת הלימוד של רב חסדא, נוגעת בחיים עצמם באופן מוחלט ומקיף, מתגדלת תורתו של רב חסדא בעיניו שבעתים כפליים לתושיה. וכמה נפלא לדייק זאת בלשונו לבנו: ‘הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא’. היינו, למה שאתה קורא ‘מילי דעלמא’, אני קורא ‘חיי דברייתא’. הוי אומר, לימוד תורה אמתי הופך למעשה את כל מה שנראה בעינינו כדברי הבאי, המלצות בריאותיות, פעילות פנאי וכו’. לדברים שהם לא פחות מאשר’ חיי ברייתא’. כן, גם עסקי האדם כשהוא נמצא בבית הכיסא, ואיך נכון לו לעשות זאת בצורה הכי בריאה ונכונה, הכול כמו נכנס לכור ההיתוך של הרצינות התכליתית של לימוד התורה. ואדרבה, אם אכן, כך היא מתכונת לימודו והוראתו הפדגוגית של רב חסדא, הרי שקל וחומר שיש לילך ולבקש תורה מפיהו. כי זאת התורה ואין בלתה, זאת שעליה אנו קוראים בתפילה: ‘כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ, וּבָהֶם נֶהְגֵּה יוֹמָם וְלַיְלָה’. היינו, דווקא העובדה שהיא חיינו ואורך ימינו, נובעת מאותה התחברות הגותית עמוקה ובלתי אמצעית, לרעיונותיה, ערכיה ומסריה של התורה. וזאת היא קבלת התורה המכוונת והאמתית.

וכמה יפה לחבר זאת, למאמר חכמים נוסף בתלמוד: ׳אמר ר”ל אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל׳ (מס׳ שבת פג׳ ע״ב). אותה התמסרות טוטאלית עד כדי מיתה ממש, היא אותה ההתמסרות של קבלת התורה עד כדי תחושת מוות (כמתבאר לעיל), אך דווקא מתוך קבלה התמסרותית בלתי מותנית זו, התורה מתקיימת והופכת להיות תורת חיים אמתית. ואדרבה, זאת תורה שאין המוות והטומאה שולטים בה כל עיקר. וכל׳ הגמ׳ בברכות (כב’ א’): אין דברי תורה מקבלין טומאה שנאמר, הלא כה דברי כאש נאם ה’ מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה. כי זאת סודה של תורה, מצד אחד ההתחברות אליה תובעת להגיע ממש עד נקודת הקצה של ההקרבה, אך דווקא שם היא הופכת להיות מקור נובע ובלתי אכזב של חיי אמת ונצח. חיים שהולכים ויורדים מהמקום הגבוה והנאצל ביותר, עד למקום הנמוך והכמו שפל ביותר. וכפי שזה מתואר בחסידות: ירידת השכינה אל התחתונים (ובהקשר זה של המעשה הנ”ל בגמ’, זהו כפשוטו ממש), זאת למעשה תכלית כל הבריאה, יצירת האדם, ולאחריה קבלת התורה במעמד הר סיני.והדברים מפורשים באגדה התלמודית הידועה על רבי עקיבא (ברכות סא’ ב’):’תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל׳, כ׳) כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה עאכ”ו’.וראה שם לאלתר, באופן שבו הנכונות להקרבה היא זו העומדת בבסיס תפיסת החיים של רבי עקיבא. והיא זו ששימשה בעדו כנקודת הראשית, ולמרבה הטרגדיה גם האחרית של הוויתו כולה.

וכך ל הגמ’ שם: ‘בשעה שהוציאו את ר’ עקיבא להריגה זמן ק”ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד’..

תפיסת האמונה הוליסטית זו, שבה הכול כמו מצטרף ונחקק בנקודת הראשית האלוהית של ההוויה, ואשר אך זו היא הראויה לשם חיים של אמת (‘כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי וכו’), מאירה בעדנו את מאמרו של רבי עקיבא במשנה שאף אותה למדנו אתמול בסדר לימוד הדף היומי (שבת פב’ א’): ‘אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִן לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁמְּטַמְּאָה בְּמַשָּׂא כַּנִּדָּה? שֶׁנֶּאֱמַר: תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה צֵא תֹּאמַר לוֹ (ישעיהו ל, כב). מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא‘. הטומאה לעולם עניינה ניתוק מהרמוניית החיים ושורש נביעתם. כך גם בטומאת הנידה, שעניינה היעדר חיבור אל החיים ואפשרות המשכיותם (הנדידה עניינה מצב דיס-הרמוני של חוסר שייכות וחיבור). עבודה זרה מייצגת את הראייה המקומית הצרה, חוסר יכולת לזהות את השלמות האלוהית בהוויה כולה. לטעמו של הניתוק מן האלוהות בהכרח כמו גוזר את מצב הטומאה האמור בנידה. או בקיצור, חיים פירושם הצטרפות אל השורש האלוהי, ואילו ניתוק מן האלוהות, הריהו כניתוק מן החיים וההרמוניה האצורה בהם.

נמצא לפי האמור, כי אותה הוראה מונותאיסטית מהדדת, החקוקה בדיבר הראשון בעשרת הדיברות: ‘אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי’ (שמות כ׳ ב׳), היא זו שכמו מכשירה את בעד הנוכחים שם במעמד הר סיני, להתחבר מחדש אל החיים, ובכך להיות ראויים את אותה הוראה האמורה לעיל: שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם‘!

וראה זה פלא, כי באופן שבו מופיע החג שלפנינו בתורה, אין בו דבר וחצי עם מתן תורה ומעמד הר סיני, אלא כולו מוקדש לחגיגת הטבע של ‘הבאת הביכורים’. ובוודאי שהדבר תמוה מאוד, איך ייתכן שאירוע שהוא ללא ספק, החשוב והמשמעותי ביותר בתולדות ההוויה היהודית לתולדותיה, נפקד כך מזיכרון והנצחה בציון חגיגי של יום טוב שיוקדש כולו לכך. בדיוק כפי שהדברים אמורים, בזיכרון יציאת מצרים בחג הפסח, ובזיכרון הישיבה בסוכות במדבר (התרחשות שעם כל חשיבותה, רחוקה מאוד מלהיות ברמת משמעות ופשר כמו מעמד הר סיני), בחג הסוכות.

אלא כי מצוות ביכורים מייצגת באופייה, את ההתגשמות היותר מובהקת וממשית של אידיאת קבלת התורה ואופן יישומה, זאת באשר תורה אשר אינה מתחברת אל החיים עצמם, אלא הארציות הממשית, אל הארוס התוסס, אל החגיגה הבוטנית של הפירות והירקות, היא בהכרח אינה תורה של אמת. או נרצה, תורת ארץ ישראל. רק שם בממשות הקיומית-הארצישראלית מקבלת התורה את משמעותה האמתית והמעשית. שם נבחן האדם בחייו הארציים, האם  אכן יש בנכונותו רגע לפני שהוא נהנה מפרי ההילולים של מעשי ידיו, להקריב את פירותיו אל נקודת הראשית, אל הגבוה והנשגב. להביא את ביכורי האדמה היותר נבחרים אל הקודש פנימה, כאשר שם מתוך עמדה של צניעות והכנעה להתוודות לפני ה’. קרי, להכיר בעמדת אפסיותו לעומת הנוכחות והגילוי האלוהי, להבין שהוא לית ליה מגרמיה כלום, אלא הכול מתת האל, מתוך הענקת שפע וטוב אינסופי.

זאת א״כ עמדת הביטול וההכנעה שאנו נוטלים עמנו ממתן תורה, זו המוכמנת בל׳ הכתוב: ‘וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ’. אנו באים אל ההוראה הבאה לאלתר: ‘וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ’. (דברים כו׳, י׳-יא׳), זאת הוראה שהיא מקבילה בעניינה להוראה האמורה לעיל במעמד הר סיני: ‘שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם’. היינו, לייבא את המגע המתבטל והמצטרף אל הקדוש והנשגב, כל הדרך אל החיים הממשיים עצמם. כאשר רק זיקה בלתי אמצעית זו, יכולה להעניק המן את השמחה וחדוות החיים האמתית, ולא פחות מכך, לעשות את אותם חיים לרציניים ותכליתיים, מוסריים ומכוונים, כפי שראוי והולם להם. רק אלו חיים שבאמת יכולים להיגאל ממתכונת צרה ואגואיסטית של אנוכיות וחשיבה רק על טובת עצמנו, לראות לצדנו גם אותם את ‘הַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ’, ולחלוק יחד עמם את אותה חדוות חיים שלמה ומתוקנת. כך שאם נרצה, אין באמת מקום ופשר לחגוג את קבלת התורה כשלעצמה, במנותק מאותם חיים ארציים – טבעיים של הפירות והירקות, הצומח והססגוניות הבוטנית. והבן זה מאוד.

ואסיים באיחול לכולנו, שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, בחיבור עמוק אל החיים עצמם. לעשות התורה לנקודת הנביעה של חדוות החיים, ובו זמנית אל רצינותם ומכוונתם המוסרית.

חג שבועות שמח!