מקדש

המאמר בוחן את מהות הקדושה ביהדות, המוגדרת לא רק כמושג נשגב ומרוחק אלא כנוכחות ממשית המתקיימת בתוך הקהילה האנושית, ובפרט במניין של עשרה. המחבר מסביר כי תפילת הקדיש משמשת ככלי להורדת הקדושה אל המציאות היומיומית והחברתית, גם במצבים של אובדן ומוות המאיימים על לכידות הקולקטיב. דרך הקישור ליום עשרה בטבת, המאמר מציג את נצחיות עם ישראל כערובה להמשכיותה של השכינה בעולם לאחר חורבן המקדש. יום זה, שנקבע כיום הקדיש הכללי, מסמל את הניצחון הרוחני של הזיכרון על פני ואקום הקדושה שנוצר בשואה. בסופו של דבר, המקורות מדגישים כי הקדושה תלויה בדיאלוג החי שבין האל לעמו ובנכונותו של הציבור לאשר נוכחות זו בחייו.

פרולוג: לפני שנתיים בליל זאת חנוכה תשפ”ד זכיתי לקיים התוועדות מיוחדת בליל ‘זאת חנוכה’ – נר שמיני של חנוכה. באותו אירוע דיברתי ארוכות בפני המשתתפים

המאמר מתמקד בהבחנה בין שני סוגי ניסים בראייה היהודית: ניסים “מפורסמים” או “טרנסצנדנטיים” (כגון קריעת ים סוף), שהם אירועים חד-פעמיים החורגים מסדרי הטבע; וניסים “נסתרים” או “קיומיים”, שהם נסים אימננטיים ומתמשכים המוטמעים ברוטינה של הקיום היהודי לאורך זמן. המחבר מביא את דברי רבי יעקב עמדין (היעב”ץ), שראה בעצם הישרדות העם היהודי בגלות נס גדול אף יותר מניסי מצרים, ומפרש זאת כנס קיומי. הוא טוען כי נס חנוכה, ובמיוחד סיפור פך השמן (שמתגלה כנס רק במבט רטרוספקטיבי), מייצג את הנס הקיומי הזה, אשר מתאפיין בפער דיס-פרופורציונלי בין הסיכויים ליכולת ההישרדות והצמיחה. בנוסף, המאמר דן בייחודיותם של חנוכה ופורים ביחס למועדים אחרים ובקשר בין נס הקיום למושגים כמו טהרה וחניכה.

מאמר זה דן במושג הפענוח בהקשרים רוחניים והיסטוריים שונים, תוך שימוש במקורות תנ”כיים ותלמודיים. הוא פותח בניתוח חזון המנורה מספר זכריה, ומדגיש כי המשמעות האמיתית של המנורה אינה טמונה באובייקט הפיזי עצמו אלא בתכליתה כעדות לגילוי האלוקי (“לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי”). לאחר מכן, הדיון עובר לפתרון החלומות של יוסף, המהווה דוגמה ליכולת לפענח סמלים מופשטים ולתרגם אותם למציאות קונקרטית, המכוונת את עתיד האומה. לבסוף, המאמר מקשר את רעיונות אלה למהות חג החנוכה, ומסביר כי נס השמן מייצג את הדיספרופורציה שבין החומר לרוח, ואת הצורך לחצוב פנימה ולהתבונן ברובד הנסתר של המציאות. המאמר מסכם בקריאה לאמונה ולתקווה לעתיד, כפי שמשתקף בשירו של שאול טשרניחובסקי.

                                                                                               ‘הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה’ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה‘.. ישעיהו יב׳ – ב׳

את המאמר הזה ברצוני לפתוח בסיפור נפלא המופיע בתלמוד, אודות חוויתו הייחודית של הכהן גדול ביום הכיפורים: ‘תנו רבנן אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק