השואה

המאמר עוסק בדמותו המרותקת והרב-ממדית של רבי קלונימוס קלמן שפירא, האדמו”ר מפיאסצנה, שנרצח במחנה ההשמדה טרוונקי בשנת 1943. כמחנך דגול, הוגה דעות ובעל ידע רחב, הוא הותיר אחריו כתבים מרגשים מתוך גטו וורשה, ובמרכזם ספרו “אש קודש”. בדרשותיו הנוקבות לא תקף האדמו”ר את האל, אלא דרש חשבון נפש אישי ולאומי עמוק לנוכח השואה. בהתייחסו לפרשת עמלק, טען כי השורש לפורענות טמון בהליכתם של יהודים שבי אחר התרבות וההשכלה הגרמנית. לשיטתו, הציביליזציה האירופית שהיוותה “שמיים חדשים” עבור המשכילים הביאה לבסוף לאסון נורא על הארץ. לבסוף, דמותו ומשנתו מהוות קריאה נצחית לבחינה ביקורתית של השפעות זרות ולדבקות איתנה בשורשי האמונה

בערב ראש השנה תש”ג 1942, בשיאה של מלחמת העולם השניה, והשואה המחרידה שפקדה את יהדות אירופה בימי האימה והזעם ההם, נרצח אחד מדמויות ההוד של

כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר (קהלת י’ כ’) ביום ראשון בערב השבוע, ישבתי וכתבתי מילים ושורות לזכרה של ישיבת וקהילת

“כשעלה לשמים קול טריקת הדלת, לאחר שהושלך הילד הראשון למשרפות, לא יכול עוד מיכאל המיטיב במלאכים, לעצור בעצמו ובכעסו פנה אל האלוהים: ‘האם תשפוך עתה

לפני שבע שנים בכג׳ ניסן תשע”ט הסתלק הרבי מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ”ל. לדמותו של הרבי מקאליב היתה לי הזכות להתוודע ממש מגיל ילדות.