זהו מאמר דרשני – פילוסופי המנסה לפענח את אחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד העוסק בקריאה של פרשת ‘החודש הזה לכם’ שבפרשת בא, הפותחת את סיפור יציאת מצרים. המאמר מנסה לזהות באותה אינטרפרטציה תלמודית להבנת טיבה וסודה של בשורת החירות שהתגלתה ביציאת מצרים.
המאמר מנתח את הגותו של האדה”ז בעל התניא, סביב ההבדל בין שמות האלוהות “אלוהים” ו-“הוויה” כמענה לשאלת שעבוד מצרים. השם “אלוהים” מייצג גילוי פלורליסטי ואינדיבידואלי, המאפשר לכל פרט בבריאה, מהצומח ועד לצדיקים, לפתח קשר דתי סובייקטיבי וייחודי. לעומת זאת, שם “הוויה” מבטא גילוי קולקטיבי ומוחלט שאינו תלוי במעשי האדם, אשר נחשף במלואו רק לאחר “איפוס” הזהות הפרטית בכור היתוך של סבל וגלות.
המאמר מדגיש כי אחדות הגורל בגלות היא שסללה את הדרך לנס הגאולה ולמעמד הר סיני כחטיבה לאומית אחת. בסיום המאמר מוצעת תובנה פדגוגית, לפיה יש לחנך נערים תחילה למציאת האלוהות הפרטית בליבם ורק לאחר מכן להובילם אל המחויבות המוחלטת. גישה זו רואה בחיבור האישי והפנימי תנאי הכרחי לשימור המורשת היהודית לאורך זמן.
תורה זו של האדה״ז בס׳ ליקוטי תורה לשיר השירים (עמ׳ לג׳) היא יסודית ועמוקה מני ים. היא נוגעת בשאלת מקומן של האותיות והמילים בהווייה בכלל ובהווית האדם בפרט – ככאלו שעניינם הוא גילוי ויצירת זיקה בין האדם אל האינסוף. האדה״ז כורך במאמר זה בין עניינן של האותיות ואפשרות הופעתן, לעניינן של הגלות והגאולה – הפרטית והכללית. במאמר זה אנסה לשרטט קריאה פרשנית – מודרנית בתורה זו, ובאופן שבו לטעמי יש לקרוא את דברי האדה״ז ולהבינם כדבעי. המאמר נלמד והתלבן אצל חלקת מחוקק ספון בעיר האדטיש שבאוקראינה, ביומא דהילולא דאשתקד – כד׳ טבת תשפ״ד.
המאמר בוחן את מוטיב הראייה בפרשת שמות כציר מרכזי המבשר את המעבר משיעבוד לגאולה. הכותב מזהה ארבעה רגעי מפתח של חמלה אנושית והתבוננות — החל מהמיילדות ובת פרעה ועד למשה רבנו — המדגישים כי הניצוץ המוסרי והיכולת לראות את סבל הזולת הם התשתית לחירות. בשיאה של הפרשה, המפגש במעמד הסנה מסמל את הדיאלוג הראייתי בין האדם לאלוהים, שבו ההכרה ההדדית מחלצת את הפרט והאומה מהמֵצר. דרך מחלוקת חז”ל על הסתרת פניו של משה, הטקסט מבהיר כי הארת פנים וקשר עין בלתי אמצעי הם תמצית הגאולה ושיאו של מעמד הר סיני. לסיכום, המקור מציג את התודעה האנושית הערנית ככוח המאפשר את הופעת האלוהות והחופש בעולם.
פתיחה: מאמר זה הוא קריאה פרשנית בתורה הראשונה לפרשת וארא בס׳ ׳תורה אור׳[1]. הוא נוגע במה שבעייני נתפס כרעיון שהוא לא פחות ממהפכני ודרמטי במשנתו
הרבה תורות ורעיונות היגגתי בחיי, חלקם טובים יותר, חלקם פחות, אך את התורה שאני הולך להציע בפניכם, אני מחבב במיוחד. היא שמא אפילו הנועזת ביותר
המאמר את מהות הגלות והגאולה דרך מושג הדיבור והשתיקה בפרשת ויחי ובסיפורי המקרא. המחבר מסביר כי חוסר היכולת לנשום וליצור רווחים בין המילים הוא ביטוי לגלות, בעוד שהגאולה מתבטאת בדיבור רהוט, מדויק ובעל משמעות. לצד זאת, מודגשת חשיבותה של השתיקה ככלי להתמודדות עם מצבים טראגיים ובלתי נתפסים, כפי שהפגינו יעקב ומשה. השתיקה אינה רק חוסר במילים, אלא הכרה בענווה במגבלות התבונה האנושית מול המסתורין האלוהי והקיום הכאוטי. בסופו של דבר, היכולת לאזן בין הדיבור לשתיקה היא זו המאפשרת חיבור שורשי לאמת ולמסורת האבות. כך הופכת השתיקה של יעקב בערש דווי למסר נצחי של אמונה ואחדות עבור דורות העתיד. בהמשך לכך, הוא מאיר את דמותו רצופת השתיקות של מורי ורבי הגאון המופלא רבי משה שפירא זצ״ל – הגותו ומשנתו הייחודית. לפרשת ויחי ובמעבר לפרשת שמות – ולעשרה בטבת יום השנה התשיעי לפטירתו של רבינו משה שפירא זצ”ל
המאמר בוחן את מהות הקדושה ביהדות, המוגדרת לא רק כמושג נשגב ומרוחק אלא כנוכחות ממשית המתקיימת בתוך הקהילה האנושית, ובפרט במניין של עשרה. המחבר מסביר כי תפילת הקדיש משמשת ככלי להורדת הקדושה אל המציאות היומיומית והחברתית, גם במצבים של אובדן ומוות המאיימים על לכידות הקולקטיב. דרך הקישור ליום עשרה בטבת, המאמר מציג את נצחיות עם ישראל כערובה להמשכיותה של השכינה בעולם לאחר חורבן המקדש. יום זה, שנקבע כיום הקדיש הכללי, מסמל את הניצחון הרוחני של הזיכרון על פני ואקום הקדושה שנוצר בשואה. בסופו של דבר, המקורות מדגישים כי הקדושה תלויה בדיאלוג החי שבין האל לעמו ובנכונותו של הציבור לאשר נוכחות זו בחייו.
המאמר בוחן את הזיקה העמוקה שבין סיפורו של יוסף במצרים לחג החנוכה, תוך התמקדות במתח שבין זהות פנימית לייצוג חיצוני. המחבר מזהה את יוסף כדמות המייצגת את “הגלות הזהותית”, שבה היהודי נדרש לשמר את אותנטיות בית אביו בעודו פועל בלב תרבות נכרייה ומנוכרת. דרך ניתוח חלומותיו ותוארו כ”צדיק”. בהקשר זה מוסבר, כי כוחו טמון ביכולת ליצור הלימה והרמוניה בין יופיו החיצוני לבין טהרתו המוסרית הכמוסה. המאבק החשמונאי ביוון מוצג כהמשך ישיר לעיקרון זה, שכן היוונות ביקשה להחליף את הסוד הפנימי באסתטיקה חיצונית ושטוחה. בסיום, מוצג המודל של יוסף כהטרמה ליהדות מודרנית המשלבת מחויבות לשורשים עם מעורבות במרחב הכללי. אורות החנוכה, המודלקים בפתח הבית כלפי חוץ, מסמלים את הניצחון של הפצת האור הפנימי אל תוך המציאות הגלותית מבלי להיטמע בה.
המאמר מתמקד ביום י”ט כסלו, הלא הוא יום שחרורו מהמאסר של האדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד, ומסביר את חשיבותו הדרמטית והמכוננת לתנועת החסידות. המאמר מציג את תורת הגלות והגאולה של האדמו”ר הזקן, המבקרת את המשבר הגלותי כשלב הכרחי ואף מכוון בתהליך הגאולה השלמה, ולא כטרגדיה שיש להתגבר עליה. תפיסה זו מציגה את הסבל והשפל כחלק אינטגרלי המאפשר “זיכוך” וחיבור מחודש בין המימד הרציונלי (המוח) למימד הרגשי (הלב), המכונה בשפה החסידית כ”שחרור מצר הגרון”. רעיון זה משליך גם על העדפתו ההיסטורית של האדמו”ר הזקן לשלטון הצאר הרוסי הקשה על פני החופש הנפוליאוני, שכן הקושי מביא לזיכוך עמוק יותר. לבסוף, המאמר טוען כי תובנות אלו רלוונטיות במיוחד לימינו, ומספקות תקווה ואפשרות לחיבור מחודש של האומה על רקע המשברים העכשוויים.