פרשת ׳כי תצא׳ פותחת וחותמת בשתי הוראות שלטעמי נושאות בחובן מכנה משותף רעיוני עמוק, הקשור במצבו הטבעי – פנימי של האדם, לעומת מצבו כשהוא יוצא
פרשתנו זו נפתחת בסדרה של הוראות העוסקות באופן העמדת המערכת המשפטית במתכונת החיים הישראלית: “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ
אתמול אחר הצהרים, זכיתי להעביר שיעור ושיחה ב”מרכז לחיים עצמאיים” ברח’ סן מרטין כאן ברושלים. מדובר במרכז שהוא למעשה בית לאנשים עם מגבלות, הדואג לשויון
במאמר זה אנסה להצביע על אלמנט החיבור וההשתייכות הנעוץ בבסיס הזיקה אל המקדש. כך שכתמונת תשליל, משמעות חורבנו וחסרונו, היא בהיעדרה של אותה תחושת חיבור.
להלן סדרה של שיעורים מוקלטים שנאמרו לפני מספר שנים בפני חברים מקשיבים, העוסקים בהקשרים ההגותי של ימים אלו, ימי האבל על חורבנם של שני בתי
בערב זה של תשעה באב אותו אנו מציינים הערב, אני מעלה ומשתף כאן פעם נוספת, מאמר ביקורת הגותית שכתבתי על הסרט ׳אגדת חורבן׳ המגולל את
מן המפורסמות ההיסטוריות, כי חורבן הבית השני במאה ה1 לספירה, הגיע מתוך מצב של קונפליקט פנימי חסר תקדים שהתחולל בלבו של העם היהודי. כתות ותפיסות
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד?! בשלושת מילים אלו בוחר מקונן איכה לפתוח את קינתו – קינת החורבן והגלות, המיוחסת במסורת היהודית לירמיהו הנביא. זאת קריאה שהיא ספק
שיעור שנמסר לפני כתשע שנים בפני חברים מקשיבים, ועוסק בעניינה של הקנאה והאופן שבו היא קשורה למקדש והיפוכו בחורבן. זאת לצד עניינה של הלאומיות היהודית
היום צום שבעה עשר בתמוז, בו אנו מציינים מספר אירועים לאורך ההיסטוריה היהודית, שכמו נזדמנו אל היום הטרגי הזה. וכך ל’ המשנה במסכת תענית: חמשה
