מבוא: מאמר זה הוא מתומלל מתוך שיעור שנמסר לפני כעשור. באותו שיעור עסקתי בהרחבה בליבתן של הסוגיות התיאולוגיות אליהן התוודענו במחצית השנייה של חומש שמות
בשבת הקרובה נסיים את ספר שמות. קראנו בקול “חזק חזק ונתחזק”, ואנו שמים את פעמינו לספר השלישי בחמישה חומשי התורה – ספר ויקרא. זהו גם
פרשת השבוע – תרומה, עוסקת בהוראה על הקמת המשכן ויצירת האפשרות להשכנתו של האלוהים בתוך בני ישראל – ובכך למעשה להבטיח את גילויו של אלוהים
שורות אלו נכתבות במוזיאון אלברטינה שבווינה. זאת אחת מפנינות התרבות ההיסטוריים של העיר עתיקת היומין הזאת. המוזיאון מכיל אוספי אמנות שאין ערך לחשיבותם בתולדות התרבות
בשני המאמרים הקודמים, עסקנו בהרחבה בהארתם של שתי פרשיות אלו של קריאת שמע, כמייצגות של שני הרבדים של האמונה, האידיאלית מחד והיישומית מאידך. בפרק זה
בשלושת המאמרים האחרונים, עסקנו בהרחבה בעניינם של שתי הפרשיות של קריאת שמע, ואיך הם מביאות לידי ביטוי את גרסת האמונה המסוימת המוכמנת בהם. זאת לצד
מאמר זה נוגע בתכונתה העמוקה ביותר של האמונה, השִׁמְעִיּוּת. פרשת ואתחנן נסבה רובה ככולה סביב תכונה זו, פשרה ומקומה באופן שבו התכוננה האמונה היהודית בנקודת
מבוא: במאמר זה אני מנסה לפתח רעיון הגותי שהוא חדשני בעיניי, באופן שבו הוא כורך את עניין הקנאות עם עניינו של המקדש ונוכחותו. הטיעון המרכזי
היום צום שבעה עשר בתמוז, בו אנו מציינים מספר אירועים לאורך ההיסטוריה היהודית, שכמו נזדמנו אל היום הטרגי הזה. וכך ל’ המשנה במסכת תענית: חמשה
מאמר זה מתפרסם בשנית לרגל מלאות שנה לפטירתו של אחד מגדולי ראשי הישיבות בדורות האחרונים, רבי גרשון אדלשטיין זצ״ל, שהסתלק בשנה שעברה בי׳ בסיוון תשפ״ג,
