מבוא: לפני כעשרה ימים פרסם הסופר ואיש הרוח דב אלבום, מאמר ביקורת חריף כנגד החברה החרדית ועולם הישיבות בפרט. ולמען האמת, הרבה זמן שלא קראתי
ככה אני אוהב את הגמרא שלי. רצופה בסגולות, אמונות תפלות, שלל רפואות מוזרות ומופרכות (במקרה הטוב), שכל קשר בינן לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. רוויה
לפני זמן מה צפיתי בסרטון יוצא דופן. הוא היה מרתק ומשובב לב מצד אחד, אך בו זמנית, הוא גם עורר בי לא מעט תהיות ומחשבות.
חג השבועות הוא היום שבו אנו מציינין את יום פטירתו של מייסד ומחולל תנועת החסידות, רבי ישראל – בעל שם טוב. הוא נפטר לפני 264
על החוק החי והדינמי בהוויה ההלכתית – היהודית. ועל חובת העמלות בתורה ועניינה של שפת הכתיבה לעומת שפת החקיקה. מאמר הגותי לפרשת בחוקותיי: “אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ;
אנו נמצאים בעיצומם של שלושה ימים, אשר ידועים בשמם כ׳שלושת ימי ההגבלה׳. אותם ימים שבהם העם היהודי הצטווה אי אז בהתכנסותו סביב הר סיני לקבלת
מידי שנה בחג השבועות, אני חוזר ומהרהר בעניין הפלאי של החג הזה. העובדה שטעמו המקראי של החג, אין לו דבר וחצי דבר עם מה שאנו
לקראת חג השבועות הבעל״ט בעוד מספר שבועות, אני חוזר ומפרסם פה התכתבות הגותית ביני לבין איש משכיל ושוחר דעת, אותה קיימתי לפני מספר שנים, אודות
