לכבוד כו’ באייר, יום הילולתו של מי שלשמו ולזכרו תתאווה כל נפש, אחד המופלאים בתולדות ענקי הרוח של האומה היהודית, רבי משה חיים לוצאטו. הידוע
לרגל ימי ספירת העומר, שבהם אנו מציינים במנהגי אבלות שונים, את מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, אני חוזר ומפרסם כאן מאמר שפרסמתי לפני
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.
בכמה מקומות בדברי חכמים מוצאים אנו את קריעת ים סוף כביטוי של קושי עמוק בהתמודדויות שונות בחיים. לדוג׳, קשה זווגם כקריעת ים סוף, קשין מזונותיו
חג הפסח הוא חג שבהגדרתו הוא פרטיקולרי. כולו קודש ליְהוּדִיּוֹּת. אין שום דבר ממנהגי הפסח ומצוותיו שיש בו איזשהו מאפיין אוניברסאלי, אותו ניתן למצוא בכל
בשבת הקרובה, חוה״מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
במאמר הזה, אני רוצה לעסוק באחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד (מס׳ חולין קלט’ ב’), כזה שכולו רצוף רמזים ורעיונות עצומים. זהו הולך להיות מסע הגותי
לפני שנתיים בערב חג הפורים, הייתה לי הזכות להקליט פודקאסט מיוחד עם איש חינוך ועשייה משכמו ומעלה, חברי היקר והאהוב שר התפוצות עמיחי שיקלי. השיחה
לפני שבעים וארבע שנים, בתאריך י׳ שבט תשי”א – 17/01/1951 נפל דבר בישראל. הרב מנחם מנדל שניאורסון (חתנו של הרבי הקודם מחב”ד, רבי יוסף יצחק
זהו לא מאמר במבונו הערוך והמלא, אלא יותר סדרת נקודות רעיוניות שמהוות תרשים זרימה למחשבה נמרצת העוסקת בסוגיות יסוד של האותנטי לעומת הסיתנטי, הפנימי לעומת החיצוני, המופשט לעומת הממשי. הוא עוסק בעיקר בראייה אודות סיפורו של יוסף במצרים ואופן התמודדותו שם, ובהמשך בהתגלותו לאחיו ויחסיו עמהם. זאת מחשבה שהתלבנה בדעתי בחג החנוכה האחרון – תשפ״ד. ולכשיירווח אנסה להרחיב ולעלותו על הכתב כדבעי.
