מבוא: העמידה אל מול אימת המוות נושאת בחובה את הנוכחות לעומת האלוהים, כתמצית החוויה האקזיסטנציאליסטית. זאת חוויה הנוגעת בעומקה בנקודת קצה סִפִּית (לימינאלית) של ההוויה.
המאמר בוחן את הקשר ההוליסטי בין הגוף לנפש והאופן שבו תפיסת העצמי מושפעת ממנו, תוך התייחסות ל”שאלה הפסיכו-פיזית” והדינמיקה בין הפילוסופי למדעי. הוא מציג את מצב העמידה (“קומה”) כמסמל קיום, נוכחות, ולקיחת אחריות, ומבחין בינו לבין מצבים פסיביים יותר כמו ישיבה. המאמר קושר רעיונות אלו לעמידה מול האל ולתפיסת “עמידה בדין” כבחינה קיומית-מוסרית, המדגישה אחריות והכרה הדדית. לבסוף, הוא משלב את תורת האדמו”ר הזקן, המתארת את עם ישראל כ”קומה אחת שלמה”, שבה כל חלקי הגוף-האומה חיוניים לשלמות ההוליסטית, ומדגיש את הפלורליזם היהודי כנובע מהכרה זו.
מאמר זה מתפרסם בשנית לרגל מלאות שנה לפטירתו של אחד מגדולי ראשי הישיבות בדורות האחרונים, רבי גרשון אדלשטיין זצ״ל, שהסתלק בשנה שעברה בי׳ בסיוון תשפ״ג,
לפני זמן מה צפיתי בסרטון יוצא דופן. הוא היה מרתק ומשובב לב מצד אחד, אך בו זמנית, הוא גם עורר בי לא מעט תהיות ומחשבות.
לרגל החג השבועות הבעל״ט, אני משתף כאן סדרת שיעורים שנאמרו בשנים האחרונות, העוסקים בעניינו של החג, מתן תורה והמסתעף. אתם מוזמנים להיכנס ולהאזין, בתקווה שתמצאו
לרגל לג׳ בעומר, היום בו לפי המסורת היהודית, הסתלק מייסד תורת הקבלה התנא רבי שמעון בר יוחאי, ואשר נחשב כיום שהוא נקודת התחלה היסטורית בהקשרה
יש משהו מופלא ממש, באופן שבו דווקא אותה הפרשה שבה אלוהים כמו מכריז על יתרונה הלאומי של האומה היהודית, בכך ש”וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים
אנו נמצאים בעיצומם של שלושה ימים, אשר ידועים בשמם כ׳שלושת ימי ההגבלה׳. אותם ימים שבהם העם היהודי הצטווה אי אז בהתכנסותו סביב הר סיני לקבלת
לרגל לג׳ בעומר, היום בו לפי המסורת היהודית, הסתלק מייסד תורת הקבלה התנא רבי שמעון בר יוחאי, ואשר נחשב כיום שהוא נקודת התחלה היסטורית בהקשרה