על שבירת האֲחֵרוּת של השואה והמציאות הגלותית בכללה, בעקבות מאורעות ה07/10. מחשבות בימי מלחמה 19- מוצאי יום השואה תשפ״ד
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.
יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.
בימים ההם בזמן הזהֿ, תמיד קמה וניצבת שאלת היחס אל הרוע, אל אותה מפלצת תקופתית שקמה ומאיימת על העולם ושלומו. אך בראש ובראשונה, במקרה או
בשבת הקרובה, חוה״מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
ייאוש. ייאוש גדול. זאת התחושה בבוקר שאחרי, היום שאמור להיות זה שכולו בסוד היחד וההתלכדות, חולל בשער בת רבים. אותה נקודה סינגורלית-קולקטיבית אחת של קדושה,
בימים האחרונים סוערת הארץ בסערה זוטא, אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו, קרא ליהודים הנוסעים לחגוג את ראש השנה בעיר אומן שבאוקראינה, לשקול היטב את נסיעתם
בפרשתנו זו ואתחנן, מוצאים אנו רצף של הוראות שמשה רבינו מורה בפני העם היהודי, אשר לכאורה אין כל זיקה עניינית ביניהם, ובכל זאת הן מופיעות
בשורות הבאות אני רוצה לחלוק עמכם את סיפורו של פריט אחד, מיוחד במינו, מתוך אוסף אמנות שנמצא בבית אוצרותיי, שעניינו: ׳ירושלים בראי האמנות לדורותיה׳. דומני
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
לִזְכֹּר: במחשבה היהודית, לזכור משמעו להיות. אבל לא סתם להיות, אלא להיות במובן של משמעות, של עומק ופשר, כוונה ותכלית. ההיות כשלעצמו, כשהוא נעדר זיכרון,
בואו ונקרא לילד הזה בשמו ללא כל הצטעצעות מיותרת, השואה היא ללא ספק הדבר החיובי ביותר שקרה לתנועה הציונית. נקודה. או במילים אחרות, החיובי ביותר