״בְּאַהֲבָתֵנוּ גּוּף הָפַךְ מָקוֹם, וּבְזִכְרוֹנֵנוּ לֹא תָּעֵז לִנְשֹׁם. מָה שֶׁלֹּא עָשִׂינוּ, לַיְלָה מִתְאַדָּה, מָה שֶׁלֹּא הָיִינוּ הוּא עַכְשָׁו שָׂדֶה..״ (יהודה עמיחי) כשבני זוג נפגשים לראשונה,
לפני 12 שנים, הייתה לי הזכות למסור בעיצומו חג הסוכות, שיעור הגותי מיוחד שעסק בעניינו של חג הסוכות, עם דגש על המעבר המרתק מיום הכיפורים
ביום הזה, רגע לפני שהיום הקדוש פורס עלינו את כנפיו, אני רוצה לחלוק אתכם בשורות הבאות, קווים לדמותו לאדם יחיד ומיוחד, שהייתה לי הזכות הגדולה
״שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ. קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה’ אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. אַשּׁוּר
לפני שלוש שנים, בין כסה לעשור תשפ״א, הייתה לי הזכות למסור שיעור מיוחד באמצעות הזום (הימים היו ימי סגר הקורונה השני), שבו למדנו בעיון גדול
יום הכיפורים הוא יומה של השביתה. בל’ הכתוב הוא נקרא ‘שבת שבתון’. השבת של השבתות כולן. ובדייקא קריאתו של הכתוב ביום זה היא על השביתה:
במאמר קודם עסקנו בעניינה של הדומיה, כנקודת השיתוף הקולקטיבית של המין האנושי, והאופן שבו היא לוכדת אותנו כמיצב תודעתי משותף לעומת הפלא הקיומי, החידתיות והמיסתורין
״יוֹם הַכִּפּוּרִים–הוּא זְמָן תְּשׁוּבָה לַכֹּל, לַיָּחִיד וְלָרַבִּים, וְהוּא קֵץ מְחִילָה וּסְלִיחָה לְיִשְׂרָאֵל; לְפִיכָּךְ חַיָּבִין הַכֹּל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּלְהִתְוַדּוֹת, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים..״ (רמב״ם הל׳ תשובה פ״ב ה״ט).
היום אחר הצהרים הזדמן לי להיכנס לאיזושהי חנות במרכז העיר ירושלים. ובאשר אני נוהג להתנייד ברחובות הבירה, על גבי מכשיר הקוריקינט האישי שלי, נוצר מצב
