היום כב’ שבט, הוא יום היארצייט של אחד מהגדולים והבולטים בתנועת החסידות, ה”ה רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוֹצק, המכונה גם ״השרף מקוצק״ (ה’תקמ”ז, 1787 –
המאמר מנתח את הגותו של האדה”ז בעל התניא, סביב ההבדל בין שמות האלוהות “אלוהים” ו-“הוויה” כמענה לשאלת שעבוד מצרים. השם “אלוהים” מייצג גילוי פלורליסטי ואינדיבידואלי, המאפשר לכל פרט בבריאה, מהצומח ועד לצדיקים, לפתח קשר דתי סובייקטיבי וייחודי. לעומת זאת, שם “הוויה” מבטא גילוי קולקטיבי ומוחלט שאינו תלוי במעשי האדם, אשר נחשף במלואו רק לאחר “איפוס” הזהות הפרטית בכור היתוך של סבל וגלות.
המאמר מדגיש כי אחדות הגורל בגלות היא שסללה את הדרך לנס הגאולה ולמעמד הר סיני כחטיבה לאומית אחת. בסיום המאמר מוצעת תובנה פדגוגית, לפיה יש לחנך נערים תחילה למציאת האלוהות הפרטית בליבם ורק לאחר מכן להובילם אל המחויבות המוחלטת. גישה זו רואה בחיבור האישי והפנימי תנאי הכרחי לשימור המורשת היהודית לאורך זמן.
את מאמר זה ברצוני לפתוח בווידוי קטן: בימים עברו, כשתנועת חב’”ד ומשנתה, ושמא תנועת החסידות בכלל, הייתה מעט רחוקה ממני ומעולמי התרבותי והרעיוני, היום הזה
המאמר מתמקד ביום י”ט כסלו, הלא הוא יום שחרורו מהמאסר של האדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד, ומסביר את חשיבותו הדרמטית והמכוננת לתנועת החסידות. המאמר מציג את תורת הגלות והגאולה של האדמו”ר הזקן, המבקרת את המשבר הגלותי כשלב הכרחי ואף מכוון בתהליך הגאולה השלמה, ולא כטרגדיה שיש להתגבר עליה. תפיסה זו מציגה את הסבל והשפל כחלק אינטגרלי המאפשר “זיכוך” וחיבור מחודש בין המימד הרציונלי (המוח) למימד הרגשי (הלב), המכונה בשפה החסידית כ”שחרור מצר הגרון”. רעיון זה משליך גם על העדפתו ההיסטורית של האדמו”ר הזקן לשלטון הצאר הרוסי הקשה על פני החופש הנפוליאוני, שכן הקושי מביא לזיכוך עמוק יותר. לבסוף, המאמר טוען כי תובנות אלו רלוונטיות במיוחד לימינו, ומספקות תקווה ואפשרות לחיבור מחודש של האומה על רקע המשברים העכשוויים.
את מאמר הערכה זה לדמותו הייחודית והמאירה של נעים זמירות ישראל – מי שהיה ידוע בתוארו כ”רבי המרקד”, ר’ שלמה קרליבך, ברצוני לפתוח ברעיון שמופיע
מאמר זה נכתב לפני כחמש שנים (חודש אב תש״פ – 08/2020), ממש סמוך ונראה להסתלקותו של אחד ההוגים היהודיים החשובים והמשפיעים בדורנו, הרב עדין אבן
המאמר בוחן את תפיסת תשעה באב כנקודת מפנה הכוללת תקווה לגאולה, ולא רק יום של טרגדיה, ומדגים כיצד אסונות היסטוריים בחוויה היהודית היוו לעיתים קרובות את הזרעים להתחדשות וצמיחה. המחבר משרטט תהליך מעגלי ומתמשך לאורך שלוש מאות שנה, החל מהמאה ה-17, שבו משברים כמו גזרות ת”ח ות”ט, דרך תנועות כמו השבתאות, החסידות, ההשכלה והציונות, ועד השואה והתקומה, הזינו והצמיחו זו את זו בתנועה בלתי פוסקת לעבר הגאולה. למרות האופי הטראגי של אירועים אלו, המאמר מדגיש את החוסן הפנימי ויכולת ההתחדשות של העם היהודי, המוביל בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל ולשגשוג הרוחני, התרבותי והחומרי.
חג הפסח הוא חג שבהגדרתו הוא פרטיקולרי. כולו קודש ליְהוּדִיּוּת. אין שום דבר ממנהגי הפסח ומצוותיו שיש בו איזשהו מאפיין אוניברסאלי, אותו ניתן למצוא בכל
מבוא: מאמר זה נדפס בספרי ׳מגדים חדשים׳ לחג הפסח, ועוסק בהגותו של האדה״ז אודות תפיסת הגלות ומקומה לעומת הגאולה. מדובר ברעיון שהוא בעיניי מהפכני בהבנת
שיעור נוסף (מס׳ 3) בעניינה של התשובה. הפעם זאת הייתה באמצעות קריאה מעמיקה במאמר ׳אתם ניצבים׳ בס׳ ׳ליקוטי תורה׳ לאדמו״ר הזקן בעל התניא. זהו מאמר