לפני ארבע שנים ביום השואה תשע״ט – 2019 התארחתי בתוכניתו המיוחדת של חברי האהוב והמוערך יוסי בבליקי (שהוא גם אמן ויוצר בחסד עליון), ברדיו “מהות
לפני חמש שנים בכג׳ ניסן תשע”ט הסתלק הרבי מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ״ל. לדמותו של הרבי מקאליב היתה לי הזכות להתוודע ממש מגיל ילדות.
בשבת הקרובה, חוה״מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
ביום הזה, רגע לפני שהיום הקדוש פורס עלינו את כנפיו, אני רוצה לחלוק אתכם בשורות הבאות, קווים לדמותו לאדם יחיד ומיוחד, שהייתה לי הזכות הגדולה
הביטו בשתי התמונות הרצ”ב, מיצבתי אותן אחת ליד השניה, זו לעומת זו. התמונה הימנית בה נראים יהודים ישובים אצל העמוד כמעט על הרצפה, צולמה בתשעה
“כשעלה לשמים קול טריקת הדלת, לאחר שהושלך הילד הראשון למשרפות, לא יכול עוד מיכאל המיטיב במלאכים, לעצור בעצמו ובכעסו פנה אל האלוהים: ‘האם תשפוך עתה
וְרַק עוֹד רֶגַע אֶחָד אֱלֹהִים, תֵּן רַק עוֹד רֶגַע אֶחָד שֶׁל חֶמְלָה שֶׁל הֲכָלָה שֶׁל מַגַּע אֵם, בַּת, יֶלֶד, יַלְדָּה שֶׁל נְשִׁימַת עוֹלָל וְיוֹנֵק שֶׁל
בואו ונקרא לילד הזה בשמו ללא כל הצטעצעות מיותרת, השואה היא ללא ספק הדבר החיובי ביותר שקרה לתנועה הציונית. נקודה. או במילים אחרות, החיובי ביותר
אז איפה היה אלוהים בשואה? איך אפשר לדבר על אלוהים בעולם שאחרי אושוויץ? ללא ספק, שאלות כבדות משקל והרות משמעות, ולתיאולוגיים והוגי הדיעות למיניהם, לבטח
בשנים האחרונות, הייתה לי הזכות להוביל קבוצות שונות במסעות מחקר ולימוד למזרח אירופה. ולמזלי, עשיתי את המסעות הללו עם חילונים וחרדים כאחד. אבל גם אם
