יום הזיכרון לשואה תשפ”ד שאותו ציינו השנה, לא דמה בשום צורה לכל “ימי השואה” שקדמו לו – מראשית ימיה של מדינת ישראל לפני 76 שנים.
תסתכלו היטב בתמונה הזאת, הביטו עמוק בכל שלל פרטיה. היא נלקחה בכיכר העיר אולקוש בפולין, ב31 ביולי 1940. ר’ משה הגרמן, זהו שמו האברך החסידי
בימים ההם בזמן הזהֿ, תמיד קמה וניצבת שאלת היחס אל הרוע, אל אותה מפלצת תקופתית שקמה ומאיימת על העולם ושלומו. אך בראש ובראשונה, במקרה או
אז איפה היה אלוהים בשואה? מי מאיתנו יודע עד מה? אך נראה לי שאני דווקא יודע בהיכן הוא היה גם היה, בליל יום הכיפורים של
לפני ארבע שנים ביום השואה תשע״ט – 2019 התארחתי בתוכניתו המיוחדת של חברי האהוב והמוערך יוסי בבליקי (שהוא גם אמן ויוצר בחסד עליון), ברדיו “מהות
לפני חמש שנים בכג׳ ניסן תשע”ט הסתלק הרבי מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ״ל. לדמותו של הרבי מקאליב היתה לי הזכות להתוודע ממש מגיל ילדות.
בשבת הקרובה, חוה״מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
מבוא: מאמר זה עוסק בטיבה של הקדושה ואופן הופעתה בקיום היהודי לדורותיו. בייחוד נתייחס לעניינה של תפילת הקדיש ומקומה במסורת היהודית, כתפילה הנשאית אחר אדם
בתאריך ה10 לנובמבר מציין העולם היהודי את אחד האירועים הנוראיים בתולדותיו, מה שמוכר עד היום כ״ליל הבדולח״ (או בעגה הגרמנית Kristallnacht – קריסטלנאכט). הלילה שבו
ביום הזה, רגע לפני שהיום הקדוש פורס עלינו את כנפיו, אני רוצה לחלוק אתכם בשורות הבאות, קווים לדמותו לאדם יחיד ומיוחד, שהייתה לי הזכות הגדולה
