בשלושת המאמרים האחרונים, עסקנו בהרחבה בעניינם של שתי הפרשיות של קריאת שמע, ואיך הם מביאות לידי ביטוי את גרסת האמונה המסוימת המוכמנת בהם. זאת לצד
מאמר זה נוגע בתכונתה העמוקה ביותר של האמונה, השִׁמְעִיּוּת. פרשת ואתחנן נסבה רובה ככולה סביב תכונה זו, פשרה ומקומה באופן שבו התכוננה האמונה היהודית בנקודת
פרולוג: חסידות חב״ד והעם היהודי כולו ציין היום ג׳ תמוז תשפ״ד – שלושים שנה לאותו היום המר והנמהר ג׳ תמוז – תשנ״ד שבו הסתלק לעולמו
מאמר זה עוסק בפרשנות תיאולוגית למחלוקת שבין קורח ועדתו למשה רבינו. הוא מנסה להתחקות אחר השורשים הרעיוניים של אותה תפיסה שבשמה התקומם קורח כנגדו מעמדו של משה רבינו, ביחס שבין האלוהים לאומה היהודית, ואיך הדברים נוגעים ומשפיעים על האתיקה והמחויבות הנגזרת מאותה התייחסות ויחסי גומלין.
אז איפה היה אלוהים בשואה? מי מאיתנו יודע עד מה? אך נראה לי שאני דווקא יודע בהיכן הוא היה גם היה, בליל יום הכיפורים של
לפני חמש שנים בכג׳ ניסן תשע”ט הסתלק הרבי מקאליב רבי מנחם מנדל טאוב זצ״ל. לדמותו של הרבי מקאליב היתה לי הזכות להתוודע ממש מגיל ילדות.
בכמה מקומות בדברי חכמים מוצאים אנו את קריעת ים סוף כביטוי של קושי עמוק בהתמודדויות שונות בחיים. לדוג׳, קשה זווגם כקריעת ים סוף, קשין מזונותיו
בשבת הקרובה, חוה״מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
בוקר אחד, ימים ספורים אחרי האסון הקשה בתולדותינו בשביעי לאוקטובר, התהלכתי ברחובותיה השוממים, האבלים וחפויי הראש של עירי האהובה והשוקקת ירושלים. קשה היה להכיל ואפילו
ביום שישי פרסם העיתון “ג’רוזלם-פוסט” סקר נרחב שנעשה בקרב אזרחי ישראל, ובו עלה ממצא מדהים ולפיו כשליש מאזרחי ישראל אומרים שאמונתם דווקא התחזקה בעקבות המאורעות
