עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה – על גאולה וזיווג שיש בו הכל, ואין בו כלום.1 min read

אירועי השבועות האחרונים, המהומות ושפיכות הדמים סביב הר הבית, קדושתו וריבונותו, חידדו אצלי תחושות ומחשבות שהיו קיימות אצלי כבר זה זמן ארוך, והביאו אותי לנסות ולנסח קוהרנטית את מחשבות אלו. בתקווה שאעשה זאת בהצלחה.אחרי כמעט אלפיים שנות גלות, החליט העם היהודי לעשות מעשה, לקחת גורלו בידיו, ולצאת באודיסיאה גדולה בחזרה לארץ מחצבתו, ארץ ישראל. פזורות הגולה מסוף העולם ועד סופו, עלו והתקבצו, ובתהליך מופלא ומדהים, תוך כמה עשרות שנים בלבד, הצליח העם היהודי לשוב בהמוניו לארץ נושבת.

אך לא בכדי, בחר מי שבחר לכנות את התנועה האדירה הזאת ‘ציונות’. המילה הזאת ׳ציון׳ שכמה שהיא דלה באותיותיה, כך היא כה עצומה ועשירה במשמעותה. בתוכן האזטורי והמיתי האדיר שהיא אוצרת בקרבה. כמה סוד ופלא יש בה, וכמה כיסופים וגעגועים היא מקפלת בתוכה. לאף אחד לא היה ספק, מה עניינה של ‘ציון’ זו. מהו המקום המאוד מסוים שלעומתו היא מאותתת, ושאת תכנו היא מסמלת: ארץ ישראל, שבמרכזה ירושלים, שבמרכזה הר הבית, שבמרכזו ציון – נקודת ציון. לשם הכול מכוון ומתועל. זה מה שמעניק את הפשר, המשמעות והתכלית, לתהליך כולו. וכמאמר חכמים, הנח להם לישראל, אם לא נביאים בני נביאים הם, ידע העם היהודי לחרוט על דגלו את המנונה של תנועת השיבה לארץ ישראל, בדמות המילים: ‘כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה, ומפאתי מזרח קדימה, עין לציון צופיה‘.

במקומות רבים בדברי הנביאים, מאוזכרת ירושלים ובדייקא ציון, כאישה, או ליתר דיוק, כבתולה, אשר מצפה לאביר נעוריה שיבוא ויגאלה מבתוליה (בשפת הסימבוליקה הקבלית, נקודת ציון – בית קודש הקודשים, מזוהה כנקודת המפגש של איברי הזיווג). העם היהודי משמש בהקשר הזה, כגבר חלומות המופיע מחדש בחייה של אותה נערה עזובה ועצובת רוח, כשהוא משיב לחייה את האהבה והתשוקה, את להט החיים ובעירתם.

ואכן, כדרכו של חיזור טיפוסי בין גבר לאישה, הדברים קורים באופן תהליכי ומדורג (בוודאי כפי הרווח בגרסה המסורתית של התהליך): היכרות ושיח ראשוניים, יציאה משותפת לאורך תקופת מה, היכרות עם ההורים, וכו’ (ונהרא נהרא ופשטיה), עד שמגיעים לשלב המכריע והפורמאי של אירוסין, חופה ונישואין. אך הכול יודעים כלה למה נכנסה לחופה וכו’, כי בערבו של יום, הכול מסתכם ומתנקז אל נקודת המפגש האינטימית המאוד מסוימת בין בני הזוג. כך שבפועל האקט המיני , נושא למעשה בחובו, את תמצית המימוש והתכלית של התהליך כולו. כך בעצם הופכים בני הזוג להיות כישות אחת, משיקים את הוויתם אהדדי, לכלל הוויה משותפת גדולה, המעניקה לשניהם יחד משמעות ותוכן קיומיים וערכיים כאחד.

כך גם ניתן לראות את דרכה של האומה היהודית, חזרה לחיקה של הבתולה הארץ-ישראלית. מתנועות חלוציות ואוונגרדיות שעלו ארצה בחירוף נפש, ייבשו ביצות והפריחו את השממה המקומית, עובר דרך תהליכים מדיניים ובינלאומיים דרמטיים, וכלה בהקמת המדינה בפועל ובקיבוץ גלויות המוני מכל קצוות תבל. עד כאן לכאורה, הכול נראה מאוד אופטימי ומבטיח, אחרי שנים ארוכות של דם יזע ודמעות, נראה שהעם היהודי קרוב להגשמת חלום נעוריה של הנערה השוממה, ודרכו סלולה לתקווה וגאולה שלמה. צאו ורק והביטו בעובדה הדמוגרפית הפשוטה, ולפיה תוך כמאה שנה, רובו של העם היהודי, יושב בטח (יחסית) בארצו, מתפתח ומשגשג, כלכלית, תרבותית ואינטלקטואלית, אולי כפי שלא היה מעולם.

אך העיקר חסר מן הספר, במקביל לכל התהליך הכול כך גדול וכמעט נשגב הזה, אותו מקום מסוים, אותה נקודת ציון שעומדת למעשה בבסיס ובתמצית הסיפור, נשארה למעשה חתומה. גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם (שה״ש ד׳ יב׳). עם כול הכבוד והמשמעות של תקופת ההיכרות, המפגש עם ההורים, החתונה המפוארת וגדושת האורחים, הדירה והרכוש המשותפים,  לא הצליח העם היהודי להגיע אל אותה נקודה תכליתית מסוימת.

התשוקה והגעגועים, הכיסופים והבעירה הגופנית, הניעו את האומה הישראלית לעשות מעשים אדירי גבורה ותהילה, להעפיל עוד ועוד, ולשבור כמעט באופן מתמיד את השיאים של עצמה, פעם אחר פעם. אך עדיין יש בכל אלו משהו שהוא עודנו כסבבי חיזורים אינסופים, זאת בעת, שכבר מזמן היה עליהם לחיות כבני זוג לכל דבר ועניין. ככאלו, שבעיקר מה שמעסיק אותם זה מי לוקח את הילד לחוג אחר הצהרים, ואיך סוגרים את החוב בבנק.

אתם מבינים? זאת זוגיות שיש בה למעשה הכול, אך בו זמנית כלום, שום דבר. התמסרות מוחלטת של בני הזוג זה אל זו וזו אל זה, למעט עניין אחד, יחסי המין עצמם. הנערה שכה כמהה לאביר חלומותיה, מתמסרת לו ללא סייג, למעט נקודה אחת קטנה ובודדת. שם במקום ההוא, רגע לפני שהכול הופך להיות כה ממומש ואמתי, השער ננעל. נקודת ציון – הר הבית, נשאר סגור ומסוגר. אז נכון, הכול יודעים כלה למה נכנסה לחופה, אך עדיין הזוג שלנו תקוע בחגיגת הנישואין והכיבושים ההדדיים, רחוקים ממימוש תכליתי ומלא.

אפשר היה אולי לתלות זאת בנסיבות המקרה. זה איכשהו היה יכול להיות נכון בשנת 1948 שבה נאלץ למעשה העם היהודי לוותר על שליטה בחלקה המזרחי של ירושלים, ואו אז העין לציון נשארה צופיה ממרומי הר ציון. אך לאחר מלחמת ששת הימים ב1967, שבו העם היהודי הצליח להשיג את המזהיר והגדול שבניצחונותיו, לכבוש את ירושלים העתיקה, ולהגיע היישר אלי הר הבית ולהניף בו בגאון את הדגל. ‘הר הבית בידינו’, קרא הכרוז. ולרגע היה נדמה, שהנה הנה הגענו עד הלום. סוף כל סוף, אחרי מסע ארוך, מייגע וסיזיפי, הגיע לכאורה הרגע הגדול והמיוחל של ההגשמה המלאה.

אך לא, זה לצערנו (או לא), כידוע לכולנו, זה לא ממש קרה. שוב, נקודת ציון נשארה חתומה ונעולה. הריבונות על הר הבית, מוזערה ביותר וקיבלה ממדים כמעט חסרי משמעות. שוב, נקודת ציון נשארה אי שם, סגורה ומסותרת, חבויה בסתר המדרגה. המסגדים והקנאות המוסלמית שאוחזת בה, לא באמת הותירו ברירה מדינית ופוליטית, ועל בני הזוג כמו נגזר להמשיך ולשחק ‘בכאילו’. לחזור ולפלרטט, לחזר ולכבוש, איש את לב רעותו, כשעינם עודנה צופיה ומייחלת, כמהה ונכספת, אל נקודת הזיווג המבעבעת ההיא שבהר שממעל.

כשמנתחים את המצב האבסורדי למדיי הזה, אפשר בוודאי להכניס נתונים עובדתיים שונים ומגוונים, שלכאורה אינם קשורים ותלויים זה בזה. ציינתי לעיל את העניין התיאו-פוליטי, החשש מהסלמה חמור בקונפליקט היהודי-מוסלמי וכו’, זאת לצד העניין ההלכתי והאיסור הידוע על עליה בזמן הזה להר הבית. אך דומני שכל בר דעת לא יוכל לראות בכך משהו שהוא אך מקרי. מכלול הנתונים השונים, הם תוצאה כמעט באותה מידה שהם סיבה. לעם היהודי כביכול חשוב להמשיך ולהשאיר את המצב הקיים, איך שהוא כמות שהוא. זאת מתוך הבנה פנימית שכך הדברים אכן אמורים להיות.

ואם להיות חד ובוטה יותר, זהו מן פחד עמוק וקמאי, כי אבוי יהיה לו לעם שיפסיק ‘לצפות’ (תרתי משמע) לציון, ובמקום זאת פשוט יהיה שם. ישיג ויגשים את מלוא מטרתו. בראייה זו, ‘ציון’ היא לעולם מן נקודה אוטופית שעלינו לחזור ולצפות אליו ועליו. זאת הנקודה המטא-פיזית שמזינה ומפרה, מכוונת ומניעה את העשייה כולה. או אם נרצה, העם היהודי אינו מעוניין לפרוץ את הגל הנעול והגן החתום ההוא. הוא מבכר להישאר בטח מאחורי כותל הדמעות ואבניו החוצצים. זאת מן מיתיות קדומה שלעולם נועדה להישאר בחלום ובכמיהה, לשמש כמן תמרור של התכווננות, לתנועה של התקדמות והשתלמות.

ואכן, זה גם ממש לא מקרי לטעמי, כי במידה רבה, אותה נקודה חתומה, או ליתר דיוק, עצם עובדת ‘חתימותה’ (והפחד, שלא לומר הפרנויה, של אלו שאוחזים בה, מפני פריצת ‘החתימות’ ההיא), היא גם זו שמהווה את המקור היותר עמוק ובסיסי להיעדרה של היציבות בתנועת שיבת ציון כפי שהיא כיום. המתח והקונפליקט, המלחמות ושפיכות הדמים, הרבה מהם מוזנים, ובוודאי מושפעים, מהנעשה על ההר. מהגישה אל קודש הקודשים של הזיווג המלא, של ההיות השלם והאולטימטיבי של האומה היהודית.

כך שדווקא האיסור היהודי על העלייה בהר, משמש כאות מובהק לכך. מיצובו של הזיווג המלא במקום של טוהר שמימי שהוא כביכול מעבר לנו, כזה שאנו כבני אלמוות מנועים מלבוא בשעריו, תוחם למעשה את המפעל הציוני (במובנו היהודי המלא) כולו, כמסור בידי בני האדם ובמציאותם הריאלית בדייקא. כאשר דווקא  נקודה אחת מסוימת, אותה נקודה של מימוש ואיחוד, של הרמוניה ושלמות, היא מן הנמנעות בעבורנו כבני האדם. שם בנקודה ההיא, הדברים יוצאים ממגרש עשייתו הפרקטית-פרגמטית של האנושי, ועוברים למגרשו הבלעדי של האלוהי. אל מרחב שנושק אל הטרנסנדנטי, שואב את חיותו מתוקף התגלות והופעה ממרום.

כך נשאר אותו מרחב כה קרוב וממשי מחד, אך כה מרוחק ומנותק מאידך. מקום שהיה ועודנו מושא לתפילותינו ותקוותינו, מקום שכביכול אנו עדיין רואים בו מעבר אל ההיות הריאלי שאנו חיים בו. זאת גם הסיבה שאנו מרשים לעצמנו לקונן על “הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה. הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ. וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ. וְהַשּׁוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדה“, בה בעת שהלא העיר הזאת היא שוקקת חיים ורוויה בכול טוב רוחני וגשמי כאחד, אולי אף יותר מבכל איזושהי תקופה אחרת אי פעם בעבר. כי זאת בדיוק טיבה של תחושת הגאולה והזוגיות שאנו נמצאים בה, יש בה הכל, ובה בעת אין בה כלום.

אך זאת לצד ההתעקשות לחזור ולפלרטט, לכסוף ולהתגעגע, ולכוון עצמנו אל הזיווג השלם והמלא ההוא. וכל זאת, באותה אמונה יוקדת שהלכה עמנו לאורך כל הדרך, כי אכן יום יבוא, והעונג, האושר וההרמוניה הזוגית, תהיינה מנת חלקנו. וכפי שהטיב לנסח הנביא ישעיהו, הן תהליך הכמיהה, החיזור והכיבוש, והן את ההשגה והגשמת הגאולה המלאה: ‘לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה, וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד-יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ, וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר. וְרָאוּ גוֹיִם צִדְקֵךְ, וְכָל-מְלָכִים כְּבוֹדֵךְ; וְקֹרָא לָךְ שֵׁם חָדָשׁ, אֲשֶׁר פִּי ה’ יִקֳּבֶנּוּ. וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת, בְּיַד-ה’; וצנוף (וּצְנִיף) מְלוּכָה, בְּכַף-אֱלֹהָיִךְ לֹא-יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא-יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה–כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי-בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה: כִּי-חָפֵץ ה’ בָּךְ, וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי-יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ; וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיהו סב׳ – א׳-ה׳).

ולנו רק נותר להפטיר; אמן.