בשבת האחרונה סיימנו את ספר שמות. קראנו בקול “חזק חזק ונתחזק”, ואנו שמים את פעמינו לספר השלישי בחמישה חומשי התורה – ספר ויקרא. זהו גם
מבוא: מאמר זה הוא מתומלל מתוך שיעור שנמסר לפני כעשור. באותו שיעור עסקתי בהרחבה בליבתן של הסוגיות התיאולוגיות אליהן התוודענו במחצית השנייה של חומש שמות
מבוא: במאמר קודם עסקנו בהרחבה בעניינו של הארון – כמופע הוליסטי המכיל בתוכו את מרכיב הארון ככיסוי, המתבטא בייחוד באמצעות הכפורת שע״ג הארון – לצד
״וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם.
פרשת השבוע – תרומה, עוסקת בהוראה על הקמת המשכן ויצירת האפשרות להשכנתו של האלוהים בתוך בני ישראל – ובכך למעשה להבטיח את גילויו של אלוהים
בשולי פרשתנו – פרשת משפטים, אנו מוצאים רצף של פסוקים שלכאורה אין להם כל קשר אל האמור לאורכה של הפרשה כולה. אלו הם פסוקים חידתיים
פרולוג: לפני שנה – בחורף/קיץ 2023 קודם שנחתה עלינו המלחמה האיומה והחושך התכסה על העם היושב בציון, הארץ הייתה כמרקחה. מאבק קשה ניטש על דמותה
יש משהו מופלא ממש, באופן שבו דווקא אותה הפרשה שבה אלוהים כמו מכריז על יתרונה הלאומי של האומה היהודית, בכך ש”וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים
השבוע זכיתי לשהות בעיר האדטיש אצל חלקת מחוקק ספון האדמו״ר הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי, הידוע בשמו ׳בעל התניא׳, ביום ההילולא כד׳ בטבת. הייתה זאת
פתיחה: מאמר זה הוא קריאה פרשנית בתורה הראשונה לפרשת וארא בס׳ ׳תורה אור׳[1]. הוא נוגע במה שבעייני נתפס כרעיון שהוא לא פחות ממהפכני ודרמטי במשנתו
