מאמר זה, הולך להיות שונה ואפילו מאוד, מהרבה מאמרים הגותיים אחרים כאן בפלטפורמה זו. הוא נושא בחובו הרבה מאוד תחושות ומחשבות. הוא מתייחס לאירוע שקשה
מאמר זה נכתב לפני שלוש שנים, כתמלול של דברים שנשאתי במהלך קידושא רבא בשבת בראשית תשפ״ב, בבית חב”ד “קרן אור” שבמרכז העיר בודפשט. קראנו את
כל מי שהציץ ולו בחרך צר, לעולמה של הפסיכולוגיה המודרנית, או לחילופין לעולם המדעי של חקר המוח האנושי (קוגניציה), יודע כי גם אחרי כול מה
שיעור נוסף (מס׳ 3) בעניינה של התשובה. הפעם זאת הייתה באמצעות קריאה מעמיקה במאמר ׳אתם ניצבים׳ בס׳ ׳ליקוטי תורה׳ לאדמו״ר הזקן בעל התניא. זהו מאמר
פרשת השבוע – ׳כי תבוא׳, פותחת במצוות ביעור המעשרות, ומיד לאחר מכן אנו מתוודעים למצוות הביכורים. שתי מצוות אלו הנן ייחודיות מאוד, באשר הנן בהגדרתן
פרשת “כי תצא” פותחת וחותמת בשתי הוראות שלטעמי נושאות בחובן מכנה משותף רעיוני עמוק, הקשור במצבו הטבעי – פנימי של האדם, לעומת מצבו כשהוא יוצא
פרשתנו זו נפתחת בסדרה של הוראות העוסקות באופן העמדת המערכת המשפטית במתכונת החיים הישראלית: “שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ; וְשָׁפְטוּ
פרשתנו זו, פרשת ראה, נפתחת בעניינם של הברכה והקללה, ואופן הופעתם בפני האומה היהודית. משה רבינו מוצא לנכון לצאת בהכרזה ברורה ע”כ כי הברכה לצד
בסדרת מאמרים זו, אנסה להציג תזה הרואה באמונה היהודית כיחידה המורכבת משתי שכבות שונות, זו האידאלית והמכוונת מחד, וזו היישומית, שנתבעת מאיתנו לממש בפועל בחיינו
בפרשתנו זו ואתחנן, מוצאים אנו רצף של הוראות שמשה רבינו מורה בפני העם היהודי, אשר לכאורה אין כל זיקה עניינית ביניהם, ובכל זאת הן מופיעות
