פרשת שבוע

המאמר בוחן את הרעיון המרכזי של “יציאה” לעומת “קביעות” בהקשר של מצבו המוסרי והרוחני של האדם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפרשת “כי תצא”. הוא מנתח פסוקים ופרשנויות חז”ל, כולל את דין “אשת יפת תואר” ומלחמת עמלק, כדי להדגים כיצד מצבי חוסר יציבות ותנועה מערערים את התודעה המוסרית. המקור מדגיש את חשיבותה של “הארץ” ו”המקדש” כעוגנים של קביעות המשפיעים על היכולת לקיים מצוות ולעמוד מול רשע. לבסוף, הוא מקשר רעיונות אלו למצב הנוכחי במלחמה, תוך קריאה לתשובה הכרוכה בחזרה לקביעות כמענה לאתגרי התקופה.

המאמר בוחן את הקשר המורכב בין משפט, פולחן ואמונה מונותאיסטית ביהדות, כפי שהוא מתגלה בפרשות התורה. הוא מתחיל בדיון על החשיבות של מערכת משפט הוגנת והצורך בשופטים ושוטרים, וממשיך אל איסורי הפולחן האלילי והעונשים החמורים על עבודה זרה. המאמר מצביע על כך שהתורה מפגישה בין התחומים הללו – דיני המשפט והאיסורים על עבודה זרה – במטרה להדגיש את הזיקה ההדדית בין צדק אנושי למונותאיזם. לבסוף, הוא מדגיש המאמר את מערכת המשפט האנושי ובכך שאינה פועלת בחלל ריק, אלא מקבלת את תוקפה מתוך הקרבה והתלות באלוהות הטרנסצנדנטית, כפי שמודגם במיקום הסנהדרין “אצל המזבח”.

מאמר זה עוסק באבחנה המהותית שבין ברכה לקללה בפרשת ראה, כשהקללה מתוארת בפירוט עקב טבעה המוחשי המגביל, בעוד הברכה, המופשטת יותר, דורשת חיפוש פנימי מתמיד. המאמר מטעים כיצד בחירה בחיים היא בחירה בברכה ובדינמיות, לעומת קיפאון הקללה. הוא מדגיש את החיפוש אחר “המקום” המסתורי כצורך רוחני המאפשר חיבור לטרנסצנדנטיות. המאמר משלב ניתוח לשוני, הקשר תלמודי, ודברי הרמב”ם והרמב”ן בנושא. בסיומו נוגע המאמר במשל החסידי הנודע המדמה את חודש אלול למפגש אינטימי בשדה עם המלך, וכמייצג את האפשרות לחיפוש רוחני אישי ושוויון בדרך לקדושה.

ספר דברים מוכר בדרך כלל כחזרה על התורה שניתנה בסיני, אולם כבר במסורת ובמחקר הובהר שאין מדובר בהעתקה בלבד אלא בנאום פרידה ופרשנות מחודשת מפי משה. או כפי שהוא נקרא בפי חכמים ׳משנה תורה׳. המאמר שלפנינו מציע העמקה עיונית בקריאה זו מנקודת מבט קיומית: הוא מציב את חוויות סיני והמדבר כמצבים פלאיים ובלתי־אפשריים לקיום מתמשך, ומראה כיצד ספר דברים מתפקד כ”גשר” – כ”ביאור התורה” – ההופך את ההתגלות הנשגבת למציאות חיים אפשרית בארץ ישראל. קריאה זו מזמינה את הקורא לראות בספר דברים לא רק שידור חוזר של המצוות, אלא מהלך פרשני־קיומי ייחודי, שבו משה מתווך בין ההתגלות העליונה לבין החיים הארציים.

מאמר זה בוחן את האופי השמיעתי-אבסורדי של האמונה היהודית, כפי שמתבטא במעמד הר סיני ובקריאת שמע. הוא מדגיש כיצד ההתגלות האלוהית הייתה בעיקרה קולית ומופשטת, ללא כל דימוי חזותי, מה שהעניק לה מימד של אינסופיות וטרנסצנדנטיות. למרות זאת, המאמר מצביע על סתירה לכאורה, שבה ההשגה השכלית-שמיעתית מובילה גם לחוויה חושית ויזואלית, מה שהופך את האמונה לכוח המעצב את המציאות. לבסוף, הוא מדגיש את המסירות המוחלטת לאמונה, כפי שבאה לידי ביטוי במעשי קידוש השם, ואת הצורך לאחד את המופשט והממשי בחיי המאמין.