“וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ, וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו; וַיִּשְׁכַּב, בַּמָּקוֹם הַהוּא. וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ
פרשת תולדות מבשרת למעשה את לידתו בפועל של העם היהודי. אם בפרשיות האחרונות למדנו על חייהם של האבות, אברהם ויצחק, הרי שבפרשה זו, אנחנו למדים
פרשת השבוע ‘תולדות’, פותחת בלידתם של שני האחים, עשיו ויעקב. שני אחים הנולדים כתאומים להוריהם יצחק ורבקה. עשיו הוא הבכור ויעקב הוא הקטן יותר. מעמד
פרשת השבוע היא פרשת “חיי שרה”. פרשה זו פותחת בתיאור פטירתה של שרה אמנו, אשתו של אברהם ואמו של יצחק. התורה מתארת את דמותה של
המאמר דן במשמעות העמוקה של הקבורה, המייצגת את השייכות הראשונית והזהותית של האדם ואת סגירת מעגל חייו. המאמר בוחן את הנושא דרך סיפורו של אברהם אבינו, אשר חזר אל אבותיו במוות למרות ניתוקו הראשוני מהם, ומדגיש כי הקברים משמשים כעדות מוחשית לעבר ומחברים את החיים לנוכחות הנעדרת. כחלק מאירוע הבאת גופתו של הדר גולדין לקבורה בישראל, המאמר מפרש את הקבורה כניצחון במאבק על הזכות לשייכות לארץ, וכן כהכרח לשיקום תחושת הביטחון הקולקטיבית. המקור מבחין בין “טוב” (ההווה ההיגייני) ל”מטיב” (הטוב הטרנסצנדנטי), וטוען כי קבורת המתים כראוי היא מעשה חסד של אמת כלפי המתים וכלפי החיים כאחד, המבטיח את המשכיות הרוח והזיכרון. לבסוף, המאמר מסכם כי הבאת המתים לקבר ישראל היא ההסדרה הראויה של העבר בתוך ההווה, המאפשרת לחברה לצמוח על יסודותיה ההיסטוריים והתרבותיים.
סיפורו של אבי האומה היהודית והאמונה המונותאיסטית, אברהם אבינו, מתחיל למעשה משום מקום. כך מבלי שאנו באמת יודעים על דמותו דבר וחצי דבר, מופיעה הוראת
פרולוג: בפרק הקודם עסקנו בהרחבה במתח שבין הגורל לייעוד – בדמותו וחייו של אברהם, בחלק הראשון של חייו, כפי שעולה ומתגלה לפנינו בעלילותיו המתוארות בחלקו
בפרשת וירא, מופיע מוטיב הצחוק בהקשרו של לידת יצחק, פעמיים. הפעם הראשונה, היא כאשר המלאכים המבקרים באוהלו של אברהם, מבשרים ע”כ כי “שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ
סיפורו של אברהם הוא חידה אחת גדולה. לפחות בראשית דרכו. אנו נעדרי כל מידע אינפורמטיבי מטרים אודותיו – כך שאיננו יודעים מיהו בכלל אותו אברהם
מאמר זה בהרחבה במושגים “ברית הגורל” ו”ברית הייעוד” כפי שהוצגו על ידי הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ’יק בנאום מכונן משנת 1957. המאמר מטעים כי ברית הגורל מייצגת את החיבור הקיומי והבלתי נמנע של העם היהודי, המבוסס על שותפות בגורל היסטורי, אסונות (כמו השואה), ורדיפות. לעומת זאת, ברית הייעוד מתייחסת לייעוד הרוחני והמוסרי של האומה, הכולל את המחויבות לתיקון עולם ולחיים אידיאליים, והיא אינה טריוויאלית אלא תובענית. בנוסף, המאמר בוחן כיצד שני רבדים אלו של הברית מופיעים בחייו של אברהם אבינו בפרשת “לך לך” ובסיפורי הבריתות שכרת עם האל, המהווים ארכיטיפ לקיום היהודי שצומח מתוך קושי וטרגדיה. זהו מסע רעיוני בדמותו וחייו של אברהם מתוך פריזמה זו של שאלת הברית ואופן התגבשותה בחייו.