את סדרת מאמרים זו, ברצוני לפתוח בכותרת רעיונית, שהיא לדעתי מהפכנית בקריאתה ופרשנותה את אחת הפרשיות החמורות והמרתקות שבתורה, פרשת מעשה העגל. נראה לומר כי
המאמר בוחן את הניגוד המהותי בין התודעה היהודית לבין תפיסת העולם העמלקית, כפי שהוא משתקף במלחמה הנצחית ביניהן. בעוד שעמלק מייצג את המקריות, הספק והקיפאון הנפשי המנתק את האדם מרצף של משמעות, היהדות מציבה מולם את האמונה והביטחון בייעוד מכוון. המחבר מסביר כי ה”קרירות” העמלקית נועדה לבודד את הרגע הנוכחי ולהפוך אותו לטראגי וחסר פשר, בניגוד לחמימות האופטימית המאפשרת חיבור בין דורות ושאיפה אל העתיד. דרך פרשנות חז”ל והגות מודרנית, מובהר במאמר כי הניצחון המוסרי על עמלק מושג על ידי הפיכת הספק לוודאות קיומית וראיית החיים כחלק מתוכנית אלוהית שלמה.
המאמר בוחן את היחס המורכב שבין הסמכות האלוהית הטרנסצנדנטית המגולמת בתורה שבכתב, לבין הסמכות האנושית האימננטית המתבטאת בתורה שבעל פה. המחבר מנתח את הקדמות הרמב”ם ומדגיש כי עבורו ההלכה אינה מערכת חוקים סטטית שנחתמה בעבר, אלא יצירה חיה ודינמית השואבת את תוקפה מתוך ההסכמה וההטמעה של עם ישראל לדורותיו. התורה שבעל פה נתפסת כתהליך של “התכה”, שבו הלימוד בבית המדרש הופך את הציווי המופשט לתורת חיים ממשית המחוברת להוויה הלאומית. דרך סוגיות תלמודיות, המאמר מסביר כי כרת הברית של אלוהים עם עמו מבוסס דווקא על היסוד הוולונטרי והפרשני שמביא האדם אל המפגש עם האלוהי. בסופו של דבר, הכותב מקשר בין רעיונות אלו לחג הפורים, המייצג את המעבר מקבלת תורה מתוך כפייה לקבלה מתוך הזדהות פנימית עמוקה ואהבה.
היום כב’ שבט, הוא יום היארצייט של אחד מהגדולים והבולטים בתנועת החסידות, ה”ה רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוֹצק, המכונה גם ״השרף מקוצק״ (ה’תקמ”ז, 1787 –
המאמר מציג עשרת הדיברות כרצף רעיוני המכונן נאמנות למקור ואותנטיות מול זיוף וחיקוי. המאמר מפרש את המצוות ככלי לשמירת הקשר הבלתי-אמצעי עם האמת האלוהית והזהות האנושית. מאיסור פסל ועד איסור חמידה, הדיברות דורשים יושרה מוסרית והכרה בייחודיות הבריאה, הזולת והקניין כביטוי למקוריות המטאפיזית.
זהו מאמר דרשני – פילוסופי המנסה לפענח את אחד המאמרים היותר חידתיים בתלמוד העוסק בקריאה של פרשת ‘החודש הזה לכם’ שבפרשת בא, הפותחת את סיפור יציאת מצרים. המאמר מנסה לזהות באותה אינטרפרטציה תלמודית להבנת טיבה וסודה של בשורת החירות שהתגלתה ביציאת מצרים.
תורה זו של האדה״ז בס׳ ליקוטי תורה לשיר השירים (עמ׳ לג׳) היא יסודית ועמוקה מני ים. היא נוגעת בשאלת מקומן של האותיות והמילים בהווייה בכלל ובהווית האדם בפרט – ככאלו שעניינם הוא גילוי ויצירת זיקה בין האדם אל האינסוף. האדה״ז כורך במאמר זה בין עניינן של האותיות ואפשרות הופעתן, לעניינן של הגלות והגאולה – הפרטית והכללית. במאמר זה אנסה לשרטט קריאה פרשנית – מודרנית בתורה זו, ובאופן שבו לטעמי יש לקרוא את דברי האדה״ז ולהבינם כדבעי. המאמר נלמד והתלבן אצל חלקת מחוקק ספון בעיר האדטיש שבאוקראינה, ביומא דהילולא דאשתקד – כד׳ טבת תשפ״ד.
מאמר זה בוחן את דמותו והגותו של הרמב”ם דרך עדשת הסדרה התיעודית “הנשר הגדול”, ומציג אותו כהוגה היהודי האחרון של יהדות שלמה וריאליסטית. המחבר טוען שהרמב”ם ראה את העולם כישות מתוקנת, דחה תפיסות מיתיות ומלאכיות, והתמקד בהלכה פרקטית ובתיקון העולם דרך מעשי האדם, כפי שמשתקף ב”משנה תורה” ובתיאוריו את הגאולה כתהליך טבעי. המאמר מנגיד תפיסה זו לעליית הקבלה וספר הזוהר, שהכניסו ליהדות מימד מיתי ותיקוני עולם. לבסוף, הוא דן באירוניה ההיסטורית לפיה רעיונותיו הריאליסטיים של הרמב”ם אומצו על ידי תנועות מודרניות, כולל הציונות וחב”ד, כדי לתת לגיטימציה למעשים אקטיביסטיים בעלי אופי גאולתי.
המאמר בוחן את מהות הקדושה לא כפרישה מבודדת מהעולם, אלא כיסוד דיאלוגי וחברתי המבוסס על הכרה הדדית בין בני אדם. המחבר מסביר כיצד אברהם אבינו התמיר אמונה פנימית ויחידאית לשפה משותפת, ובכך הוריד את הנוכחות האלוהית אל המציאות הממשית. דרך ניתוח המושג “עדה” ופרשנות למעשי המלאכים, מובהר כי קדושה שאינה מחוברת לכלל עלולה להיות הרסנית, כפי שקרה בסיפורם של נדב ואביהו. המאמר מדגיש כי “ברית הלשון” והתקשורת הבין-אישית הן הכלים המרכזיים לתיקון עולם ולהשראת השכינה בארץ. בסופו של דבר, היעד האנושי הוא הגעה ל”שפה ברורה” ולהרמוניה קיומית שבה הידיעה הרוחנית ממלאת את החיים כולם.
מאמר זה התחדד והתלבן בשיח משותף עם ש”ב הגאון הר’ נתנאל אדלר שיחי’. והתודה והערכה נתונה לו על ההפריה וההעשרה בלתי רגילה – כדרכו בקודש מקדמת דנא.
ישנו דבר שהוא בעיני לא פחות ממופלא ממש, באופן שבו דווקא ביום שבו אנו קוראים על הפרידה שהיא אולי הכי משמעותית בהיסטוריה של עמנו, אנחנו