במאמר זה אנסה להצביע על אלמנט החיבור וההשתייכות הנעוץ בבסיס הזיקה אל המקדש. כך שכתמונת תשליל, משמעות חורבנו וחסרונו, היא בהיעדרה של אותה תחושת חיבור.
בערב זה של תשעה באב אותו אנו מציינים הערב, אני מעלה ומשתף כאן פעם נוספת, מאמר ביקורת הגותית שכתבתי על הסרט ׳אגדת חורבן׳ המגולל את
היום ה’ באב תשפ״ג, חל יום פטירתו של רבי יצחק לוריא אשכנזי, הידוע בשמו האר”י. השנה אנו מציינים 451 להסתלקותו. האר״י נחשב לאחד מגדולי המקובלים
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד?! בשלושת מילים אלו בוחר מקונן איכה לפתוח את קינתו – קינת החורבן והגלות, המיוחסת במסורת היהודית לירמיהו הנביא. זאת קריאה שהיא ספק
מחשבה שעלתה לי במהלך השבת האחרונה, בה ציינו את ג׳ תמוז יום ההילולא של הרבי מלובביץ׳, הנוגעת בבסיסה לעניינה של המוות ומקומו בחיינו. ומה פשר
הטומאה והטהרה, זה לעומת זה, מהווים את חומרי הגלם של ההוויה היהודית הקדומה. קשה לחשוב על החיים היהודיים בתקופת המקדש במנותק ממושגים אלו. במאמר זה
היום ראש חודש סיוון, הוא היום שלפי המסורת היהודית הגיע העם היהודי להתייצב אל מול הר סיני, לעמוד הכן לקראת קבלת התורה הייעודית. מיד לאחר
לרגל ימי ספירת העומר, שבהם אנו מציינים במנהגי אבלות שונים, את מותם של 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, אני חוזר ומפרסם כאן מאמר שפרסמתי לפני
במאמר קודם עסקנו בעניינה של הדומיה, כנקודת השיתוף הקולקטיבית של המין האנושי, והאופן שבו היא לוכדת אותנו כמיצב תודעתי משותף לעומת הפלא הקיומי, החידתיות והמיסתורין
התיאור המצוי לפנינו של אופן חגיגת פולחן העגל על ידי העם היהודי, הוא קצר למדיי ומכיל פסוקים בודדים. אך התיאור הבולט ביותר, הוא האופן שבו
