אין שום דבר בין אבלות להימנעות מאכילה. אדם שאבל על מתו, לא נמנע מלאכול. הוא אולי לא ניחן בהרבה תיאבון, אבל בוודאי שהוא לא צם.
המאמר בוחן את הרעיון ולפיו החיבור והשייכות שגלום בבית המקדש, ומנגד את משמעות חורבנו כהיעדר תחושת חיבור זו. הוא פותח בסיפור חורבן המקדש על פי התלמוד הבבלי, שם חכמים בוכים למראה השועל בבית קודשי הקודשים, ורבי עקיבא צוחק, מתוך אמונה שהתגשמות נבואת החורבן מבטיחה גם את הגאולה העתידית. הטקסט מנתח את מושג הקדושה כיוצרת ריחוק ו”זרות” עבור האדם, ואת הפרדוקס לפיו המקדש, המקום המובהק ביותר לקדושה, הוא גם המקום שבו האדם חש הכי זר. לבסוף, המאמר מקשר את חורבן ירושלים לסיפור “קמצא ובר קמצא”, ומצביע על חשיבות הענווה והאחריות ההדדית כדרך להשגת שייכות אמיתית ולאיחוי הקרעים החברתיים, מה שיאפשר את הגאולה המובטחת
המאמר בוחן את משמעות המושג “בית” בהקשר היהודי, החל מחורבן בית המקדש ועד למלחמה העכשווית בישראל. הוא מתאר את הבית כמקור הגנה ותחושת שייכות עמוקה, המהווה בסיס לקיום הפרטי והלאומי. המאמר מקשר את ירושלים ובית המקדש לנקודת המוצא הקיומית והרוחנית של עם ישראל, ומדגיש את תפקידם כמרכז של אחדות, הכלה ואהבה. לבסוף, הוא דן באירועי השבעה באוקטובר כ”חורבן הבית” המודרני, ומציג את הלכידות הלאומית ואת הצורך הקריטי בהחזרת את החטופים כדרך לשיקום וחיזוק ה”בית” במובניו השונים.
להלן סדרה של שיעורים מוקלטים שנאמרו לפני מספר שנים בפני חברים מקשיבים, העוסקים בהקשרים ההגותי של ימים אלו, ימי האבל על חורבנם של שני בתי
המאמר בוחן את מושג הבדידות לאורך המקורות היהודיים, החל מקינת איכה הפותחת ב”איכה ישבה בדד”. הוא מנגיד את מצב האדם האידיאלי של חיבור קהילתי, כפי שתואר על ידי פילון האלכסנדרוני בימי המקדש, עם הבדידות והניכור שהגיעו בעקבות חורבן המקדש והגלות. הרעיון המרכזי במאמר משווה את זעקת “איכה” של ירמיהו, המשקפת את ההלם מהחורבן, לשאלת “אייכה” של ה’ לאדם הראשון, המבטאת הפרדה וניתוק קיומי. המאמר מציע כי דווקא מתוך הבדידות והאחריות שנכפתה בגלות, התפתחה התורה שבעל פה וההלכה היהודית, המהוות מקור של תקווה וגאולה.
היום ה’ באב תשפ״ה, חל יום פטירתו של רבי יצחק לוריא אשכנזי, הידוע בשמו האר”י. השנה אנו מציינים 453 להסתלקותו. האר״י נחשב לאחד מגדולי המקובלים
המאמר מציג רעיון המקשר בין קנאות למקדש ביהדות, בטענה שהמקדש הוא המרחב הלגיטימי היחיד לביטויה של תחושת/פעולת הקנאות. המאמר בוחן את יום צום י”ז בתמוז, כיום המציין במסורת היהודית אסונות לאומיים, כדוגמת שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל, ומסביר כי אירועים אלו קשורים לקנאה המונותיאיסטית. המקדש מתואר כמקום המרכז את הקנאות האלוהית והאנושית, ומבטא דרישה לנאמנות מוחלטת והקרבה. לבסוף, המאמר מקשר את אבלות ימי בין המצרים לשאיפה להחיות את תחושת הקנאות והדבקות באל.
היום צום שבעה עשר בתמוז, בו אנו מציינים מספר אירועים לאורך ההיסטוריה היהודית, שכמו נזדמנו אל היום הטרגי הזה. וכך ל’ המשנה במסכת תענית: חמשה
את המאמר הזה, ברצוני לפתוח בלימוד אגדה המופיעה בתלמוד, ואשר שופכת לטעמי אור מיוחד על האופן שבו ראו חכמים את מקומה של התורה בחיי האיש
טוב מאוחר מלעולם לא. באיחור מה, אני משתף כאן את המאמר המיוחד שכתבתי השנה לחג השבועות. המאמר עוסק בעניינה של האנטישמיות ושורשיה. והזיקה המתקיימת בינה