טוב מאוחר מלעולם לא. באיחור מה, אני משתף כאן את המאמר המיוחד שכתבתי השנה לחג השבועות. המאמר עוסק בעניינה של האנטישמיות ושורשיה. והזיקה המתקיימת בינה
הימים הללו שאנו נמצאים בהם – החל מראש חודש סיוון ועד לחג השבועות בו׳ לחודש, אלו הם הימים שלפי המסורת היהודית הגיע העם היהודי להתייצב
לפני למעלה משבע מאות שנה – בעיר רוטנבורג שבגרמניה, נתפס על ידי השלטונות הגרמניים אחד מגדולי חכמי ישראל בימי הביניים, רבי מאיר בן ברוך –
ביום העצמאות פרסמתי מאמר העוסק בהקשרה של הדומיה לעומת הדיבור, היחידיאיות האישית לעומת השתיקה הגנרית, הוא נוגע בסוגיות פילוסופיות עמוקות, כאשר ההקשר המסוים שבו נכתבו
לְדַבֵּר משמעו לחיות. ישות חיה היא ישות מדברת. בל׳ של משורר תהילים (קטו’ יז’) המתים נקראים “יֹרְדֵי דוּמָה“. האפיון הכי בסיסי של מציאות מתה, היא
יש משהו מצמית באימת המוות. המחשבה שממש כאן, מעבר לפינה נמצאת החשיכה הגדולה של ההיעדר. של משהו שכולו בלתי נודע, חלל של רִיק אינסופי. המחשבה
בכמה מקומות בדברי חכמים מוצאים אנו את קריעת ים סוף כביטוי של קושי עמוק בהתמודדויות שונות בחיים. לדוג׳, קשה זווגם כקריעת ים סוף, קשין מזונותיו
חג הפסח הוא חג שבהגדרתו הוא פרטיקולרי. כולו קודש ליְהוּדִיּוּת. אין שום דבר ממנהגי הפסח ומצוותיו שיש בו איזשהו מאפיין אוניברסאלי, אותו ניתן למצוא בכל
הקדמה: בעוד איזשהו פרק זמן, כנראה לא ארוך מדי, ברגע קט אחד יתחולל משהו שהוא יהיה דרמטי ואפילו מכונן בהיסטוריה של עמינו. יהודי קשיש אחד