בשבת הקרובה, חוה”מ פסח, נקרא בבתי הכנסת את ההפטרה מתוך הנבואה המפורסמת של הנביא יחקאל (פרק לז׳), הידועה גם כ’חזון העצמות היבשות’, זאת פרשה שאני
מבוא: לפני מספר שנים (חג פסח תשפ״ג), עסקתי בהרחבה בעניינה של העדות והאופן שבו היא מתאמתת באמצעות רצף המורשת הבין דורי בסיפור יציאת מצרים, מאמר
המאמר בוחן את מצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר ככלי רוחני המחבר בין עבר, הווה ועתיד. המאמר מנתח את הסתירות לכאורה בדברי המשנה והרמב”ם כדי להראות שהגדת הסיפור לבנים אינה רק חובה לימודית, אלא דרך להפוך אירועים היסטוריים לחוויה קיומית נוכחת. דרך שמותיו של אלוהים והשימוש במושג ה**”פקידה”**, מוסבר כי החירות האמיתית טמונה ביכולת של האדם לראות עצמו כחלק מרצף דורי נצחי. בניגוד לעבדות המצרית המקדשת את הקיים, עם ישראל מצווה על תנועה אינסופית ועל העברת המורשת הלאה. בסופו של דבר, הסיפור בלילה זה נועד ליצור “הווה הוליסטי” שבו הגאולה הראשונה מתלכדת עם הציפייה לגאולה העתידית. מטרת המצווה היא להנכיח את שם הוויה בעולם דרך הקשר החי שבין אבות לבנים.
מְגָדִים חֲדָשִׁים אוסף מאמרי הגות ומחשבה, בעניינו של חג הפסח – חג החירות הספר מכיל מנעד סגנונות, פילוסופיים והלכתיים, מבית ומבחוץ לבית המדרש –
במאמר זה, ברצוני להסב את מבטי להתבוננות בנבואתו האחרונה של הנביא מלאכי (פרק ג׳), שאותה אנו נוהגים לקרוא בשבת זאת – הקודמת לחג הפסח, הידועה
הקדמה: המאמר הבא, נערך עפ״י שיעור אינטרנטי שמסרתי במהלך ימי חוה״מ פסח תשפ״ב (2021), ובו ניסיתי להתחקות אחר תורה סתומה וחתומה של רבי נחמן –
במשתה הפורים אתמול, דיברנו דיבורים שונים, גבוהים וטמירין. ואולי לכשירווח עוד אעלה על הכתב בהרחבה. אך לעת עתה, אציין שתי נקודות שדיברתי בהן, אשר קשורות
לפני שלוש שנים – לקראת חג הפורים תשפ״ג, זכיתי להוציא לאור את הס׳ ׳יינה של תורה׳ – הגות ומחשבה לחג הפורים. הספר מכיל סדרה של
מאמר נרחב זה הוא תמלול מתוך סדרה של שני שיעורים לחג הפורים שנמסרו לפני 12 שנים (הראשון שבהם נמסר בליל פורים). הוא עוסק בבחינת מהותה הייחודית של שמחת הפורים דרך המושג הקיומי “ההיות כמות שהוא”, המנוגד לתסכול האנושי התמידי שמתאר ספר קהלת. המחבר מסביר כי בעוד שחיי היומיום ושאר המועדים מאופיינים בביקורת עצמית ובשיפוטיות שכלית (“עץ הדעת”), פורים מאפשר חיבור ישיר והרמוני למציאות ללא צורך בהצדקה לוגית. באמצעות ניתוח דמויותיהם של מרדכי, אסתר והמן, המאמר מראה כיצד המשתה והשכרות משמשים כלים לביטול המודעות העצמית המפרידה בין האדם לאושר. בניגוד ליום הכיפורים המבוסס על בחירה ושיח אישי, פורים מייצג גורל מוחלט המאומץ באהבה, שבו הסובייקט נטמע בתוך המציאות האלוהית המסתתרת בטבע. התהליך מגיע לשיאו בהפיכת מגילת אסתר ל”אמיתה של תורה”, טקסט קבוע ומשורטט המקדש את המציאות כפי שהיא. בסופו של דבר, המקורות מלמדים כי השמחה האמיתית מושגת דווקא כאשר האדם משחרר את האחיזה השכלית ומתמסר להוויה הפשוטה והשלמה.
המאמר בוחן את משמעות מותו המסתורי של משה רבנו כמודל לחיים אנושיים נשגבים המפרידים בין הקיום הטכני לבין חיוניות רוחנית אינסופית. המחבר מסביר כי למרות שמשה מת כבשר ודם, חיוניתו לא דעכה עד רגעו האחרון, מה שמעיד על ניצחון הרוח על כליון הגוף ועל היכולת לדחוק את המוות אל שולי החיים. סקירת המקורות מדגישה כי היעדר מצבת קבורה ידועה משקף את נוכחותו החיה של משה בלב האומה, מעבר למגבלות הזמן והחומר. דרך המבט שהשקיף משה על הארץ, מוענקים לעם ישראל כלים רוחניים לקידוש החיים המעשיים והפיכתם למלאים ובעלי משמעות נצחית. לסיכום, היצירה מציגה את מנהיגותו של משה כגשר המאפשר לעם לחיות חיי שליחות שאינם נכנעים לחידלון ולשחיקה הטבעית.