מועדים

מאמר זה הוא תמלול של שיעור ארוך שנמסר לפני מספר שנים. הוא מציג פרשנות מקיפה לחג החנוכה באמצעות ניתוח של מדרשי אגדה ומקורות תלמודיים, תוך התמקדות במלחמה בין התרבות היהודית לתרבות היוונית במאה השנייה לפנה”ס. הוא מתאר את גזירות היוונים כתהליך שיטתי שמטרתו הייתה לערער על ה”היּוּת היהודי” ולחלל את מושג האינטימיות והקדושה בחיים הפרטיים והציבוריים, כגון פריצת דלתות הבתים ואיסור על טבילת נשים. הדיון מרחיב על נס פך השמן כסמל לניצחון הטהרה והרוחניות על הטומאה והחומר, ומקשר את הדלקת נרות המנורה לעיקרון של “נר איש וביתו”, המייצג את האינטימיות הנצחית של הברית היהודית. לבסוף, המאמר מנתח את מצוות הדלקת הנרות בגובה העיניים כביטוי לצורך באיזון בין שמירת הפנים הנסתר של הקדושה לבין גילוי האור כלפי החוץ.

מאמר זה דן במושג הפענוח בהקשרים רוחניים והיסטוריים שונים, תוך שימוש במקורות תנ”כיים ותלמודיים. הוא פותח בניתוח חזון המנורה מספר זכריה, ומדגיש כי המשמעות האמיתית של המנורה אינה טמונה באובייקט הפיזי עצמו אלא בתכליתה כעדות לגילוי האלוקי (“לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי”). לאחר מכן, הדיון עובר לפתרון החלומות של יוסף, המהווה דוגמה ליכולת לפענח סמלים מופשטים ולתרגם אותם למציאות קונקרטית, המכוונת את עתיד האומה. לבסוף, המאמר מקשר את רעיונות אלה למהות חג החנוכה, ומסביר כי נס השמן מייצג את הדיספרופורציה שבין החומר לרוח, ואת הצורך לחצוב פנימה ולהתבונן ברובד הנסתר של המציאות. המאמר מסכם בקריאה לאמונה ולתקווה לעתיד, כפי שמשתקף בשירו של שאול טשרניחובסקי.

פרשת ‘וזאת הברכה’ – הפרשה החותמת את ספר דברים ואת התורה כולה, המתייחסת אל רגעיו האחרונים ממש של משה רבינו עלי אדמות – כאדון הנביאים

יש משהו מאוד עמוק בעיניי, באופן שבו אנחנו למעשה פותחים את כל רצף חגי תשרי, במצווה המובהקת של ראש השנה, תקיעת השופר, ובהנגדה מובהקת, חותמים

המאמר עוסק במשמעות המכוננת של בית המקדש דרך שני חגים סמוכים: יום הכיפורים וסוכות, אותם הוא מזהה כשני מודלים של חניכה מחודשת למקדש. יום הכיפורים נתפס כטיהור המקדש והכפרה על חטאי ישראל, המכוונים להשבת הקביעות והנצחיות למקדש כנקודת חיבור טרנסצנדנטית. לעומתו, חג הסוכות, המקושר לניסוך המים ולשמחת בית השואבה, מייצג את חניכת המקדש מן הצד התחתון, המקשר בין הגולמיות המימית והארעיות לבין הנוכחות האלוהית. הדיון מרחיב אודות היחס בין טומאה וטהרה, הנגיעה במוות והשאיפה לחיים, תוך שימוש באגדת כריית יסודות המקדש על ידי דוד המלך להמחשת הצורך באיזון בין המים התחתונים (הגולמיות) לבין ה”צורניות” (המקדש). בסופו של דבר, המאמר מראה כי חנוכת המקדש ההיסטורית על ידי שלמה המלך, שהתרחשה בין שני החגים, ממחישה את המפגש המכונן בין שמים לארץ.