במאמר קודם עסקנו בהרחבה בדברי חכמים במדרש אודות בריאת האדם וטיבו הדואלי – האופן שבו מידות האמת והשלום שוללות באופן גורף את בריאתו באשר הוא
את המאמר הזה ברצוני לפתוח בסיפור נפלא המופיע בתלמוד, אודות חוויתו הייחודית של הכהן גדול ביום הכיפורים: ‘תנו רבנן אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק
מאמר זה דן בנושא התשובה כנגד חטא ההיבריס, המוגדר ככישלון שנובע מתפיסה עצמית כוחנית ונרקיסיסטית של האדם. הטיעון המרכזי במאמר הוא, כי האדם יוצר אשליה של שליטה וכוח המביאה אותו לידי התרסקות, והתשובה היא תהליך דה-קונסטרוקטיבי המפרק את הנרטיבים הכוזבים הללו. באמצעות שפה חדשה של זהות והכרה בעליבות הקיומית מול הנשגב, האדם נדרש להקריב את גאוותו (“פרים שפתינו”) ולזנוח את הרעיון שמעשיו הם מקור הישועה. המאמר מדגיש את הגאווה כעבודה זרה, וכתשובת משקל, את ההכרה בצניעות כדרך הראויה אל הברית ואל פריחה והצלחה הבלתי אכזבת, כפי שמובטח בדברי הנביא.
מאמר תיאולוגי מקיף העוסק במושג “יום הדין” בראש השנה, ומבאר את אופיו הייחודי של דין זה. ראשית, הרעיון במאמר משווה את דין האדם בראש השנה לדין שאר חלקי העולם המתקיים בשלוש נקודות זמן אחרות (פסח, שבועות, סוכות), ומדגיש כי הדינים האחרים נוגעים לצרכים הקיומיים של האדם (תבואה, פירות, מים) ולא לישויות עצמן. שנית, בהקשר זה מפרש המאמר את לשון המשנה כי “כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון” כמייצגת את מעמדו הבלעדי של האדם כישות “יחידאית” העומדת למשפט. שלישית, המקור מנתח את מרכיבי תפילת “מלכויות, זכרונות ושופרות” של ראש השנה; המלכויות מייצגות את ההכרה במלכות ה’, הזכרונות מבטאים את בחינת קיום העולם מראשיתו, והשופרות מסמלים את התגלות היחידאיות של האדם במרחב. לבסוף, הטקסט מבהיר כי דינו של האדם בראש השנה הוא למעשה דינו של העולם כולו, כאשר האדם, באמצעות מעמדו המוסרי, מכריע את גורל הבריאה.
קונטרס “ירח האיתנים” הוא אסופת מאמרים העוסקים בעניינם של חגי תשרי, החל מחודש אלול – חודש הרחמים והסליחות – וכלה בשמחת תורה ושמיני עצרת. אלו
המאמר מתמקד בראש השנה כזמן לתיקון עמוק של הקשר בין הגוף לנשמה ובין האדם לאלוהיו, וזאת דרך מושג האינטימיות. הוא פותח בתיאור הקונפליקט הפנימי והמלחמה המתמדת בין הצרכים הגשמיים לשאיפות הרוחניות, המסתיימת לכאורה בכישלון הדדי. הפתרון לקונפליקט זה מוצג כאינטימיות, מרחב שבו הגוף והנפש מתאחדים. המקור מקשר את ראש השנה לנסירה הקבלית, שהיא הפרדת אדם וחווה שאפשרה מפגש פנים אל פנים ולידת אינטימיות. לבסוף, הוא מדגיש את תורת רבי נחמן מברסלב על ההתבודדות כדרך לחידוש האינטימיות עם האל, ומסכם שיום זה מאפשר לאדם להתפייס עם גופו ורוחו ולחדש את בריתו עם הבורא.
המאמר בוחן את הקשר ההוליסטי בין הגוף לנפש והאופן שבו תפיסת העצמי מושפעת ממנו, תוך התייחסות ל”שאלה הפסיכו-פיזית” והדינמיקה בין הפילוסופי למדעי. הוא מציג את מצב העמידה (“קומה”) כמסמל קיום, נוכחות, ולקיחת אחריות, ומבחין בינו לבין מצבים פסיביים יותר כמו ישיבה. המאמר קושר רעיונות אלו לעמידה מול האל ולתפיסת “עמידה בדין” כבחינה קיומית-מוסרית, המדגישה אחריות והכרה הדדית. לבסוף, הוא משלב את תורת האדמו”ר הזקן, המתארת את עם ישראל כ”קומה אחת שלמה”, שבה כל חלקי הגוף-האומה חיוניים לשלמות ההוליסטית, ומדגיש את הפלורליזם היהודי כנובע מהכרה זו.
המאמר בוחן את רעיון התשובה מנקודת מבט אופטימית וקוסמית, השונה מהתפיסה המקובלת. הוא מתמקד בכוונת האדם בראש השנה, לפנות אל האל, לא למען גאולתו האישית, אלא למען כבוד אלוהים בעולם. המאמר טוען כי התשובה מתחילה דווקא בהכרה במשמעותיות של הבריאה ובנוכחות האלוהית שבה, כאשר רק לאחר מכן הוא פונה אל תיקון המעשים הפרטיים. המאמר משתמש בתפילות הסליחות וראש השנה כדוגמאות לכך כי הביטחון בגאולה נובע מתפיסה זו. הדיון מגיע לשיאו בניתוח תפילת משה לאחר חטא העגל, המדגישה את החשש מכבוד השם בעולם, ולא רק מגורל עם ישראל.
חשבתם פעם על הביטוי “דרישת שלום”? אנחנו פוגשים אדם שהוא גם מכר משותף לאדם שלישי, ואנו מוסרים באמצעותו את אהבתנו אל אותו מכר משותף ב”דרישת
בעולם החסידות בכלל וחסידות חב”ד בפרט נחשב היום ח”י אלול, כיום שבו נולדו שניים ממייסדי תנועת החסידות והבאת בשורתה לעולם; הבעל שם טוב, והאדמו”ר הזקן