אָדוֹן בְּפָקְדָךְ אֱנוֹשׁ לַבְּקָרִים. בְּמִצּוּי הַדִּין אַל תִּמְתַּח. גוּף וּנְשָׁמָה אִם תְּרִיבֵם. דֹּחוּ וְלֹא יוּכְלוּ קוּם. הֲיוּכַל גֶּבֶר לִזְכּוֹת בַּמִּשְׁפָּט. וְאִם יֵשׁ בְּיָדוֹ מַעַשֹ לְהִצְטַדֵּק. זֵרוּי יְחוּמוֹ מִלֵּחָה סְרוּחָה. חָבוּי אָרְבּוֹ בְּקִרְבּוֹ מֵעֵת הִוָּלְדוֹ. טָמוּן בְּחֻבּוֹ כְּרֶשֶׁת לְרַגְלָיו. יְסִיתֵהוּ בְּכָל יוֹם לַשַּׁחַת לְהַפִּילוֹ. כֹּחַ וּגְבוּרָה בַּגּוּף אָיִן. לְפָנָיו לַעֲמֹד וּלְהִתְיַצֵּב. מִיּוֹם עָמְדוֹ עַל דַּעְתּוֹ. נַפְשׁוֹ יָשִֹים בְּכַפּוֹ לְהָבִיא לַחְמוֹ. שָֹבֵעַ כָּל יָמָיו כַּעַס וּמַכְאוֹבוֹת. עַד שׁוּבוֹ לַעֲפָרוֹ לֹא יִשְׁקֹט..
(מתוך סליחות לערב ראש השנה).
בשורות מצמיתות אלו נחשפים אנו למהותו של הקונפליקט שעמו אנו מתמודדים בימים אלו של הרחמים והסליחות, הסכסוך האינסופי הזה, בין הגוף לנשמה. בין המקום הריאלי והממשי שלנו עלי אדמות, זה הארצי והסיזיפי, המלא ברצונות ותשוקות משל עצמו, לבין זה השואף מעלה, נע אל המעבר הרוחני, אל המופשט, הנשגב והטרנסצנדנטי. אנחנו באמת רוצים להיות טובים, גבוהים ואפילו נאצלים יותר, אבל משהו מקרקע אותנו, הגוף הזה שמושך אותנו כלפי מטה. לא שוכח להזכיר לנו דבר יום ביומו, את הצרכים הממשיים, את עולם היצרים והדחפים הבלתי נגמרים הללו, שכביכול חוזרים ומשתלטים עלינו פעם אחר פעם. זאת באמת תנועה דואלית, דיכוטומית, שגורלה לכאורה הוא באמת התנגשות בלתי נמנעת. וכך כביכול נגזר עלינו, ליפול ולחזור ולקום, וחוזר חלילה, עד יומנו האחרון.
וכשאנו נתבעים לעמוד בדין, להטעים ולהצדיק את הנפילות האינסופיות הללו, אנחנו באמת באים בפנים כבושות, מה באמת יש לומר? וכפי שכ״כ הטיב לנסח זאת הפייטן: ״גוּף וּנְשָׁמָה אִם תְּרִיבֵם. דֹּחוּ וְלֹא יוּכְלוּ קוּם״. לו באמת נתעקש לעמת את הכוח הגופני לעומת הכוח הרוחני, על שניהם תיגזר הנפילה והכישלון. אף אחד מהם לא באמת בא על סיפוקו, זאת מלחמה כביכול אבודה מראש. הרוחני לעולם יסתפק בפירורי הסיפוק הגשמיים, אלו הרגעיים והנפסדים בהגדרתם. ואילו הגשמי, לעולם לא ייתן לרוח לפרוץ, לעלות ולהידבק בשורשה העליון. וא״כ כפי שהוא ממשיך שם וגוזר את המסקנה העגומה הבלתי נמנעת: הֲיוּכַל גֶּבֶר לִזְכּוֹת בַּמִּשְׁפָּט?!
אבל אם יש מרחב שבו אנחנו איכשהו יכולים להגיע לאיזושהי סינתזה, יכולת להכיל את שני הכוחות הללו אהדדי, מבלי שהם קורסים האחד אל תוך רעהו, זוהי מרחבה של האינטימיות. זהו ממד שכולו סוד. שם במרחב ההוא, הגוף והנפש, הרוח והחומר, הופכים להיות אחד. התשוקה מתמזגת עם האהבה, עם הרצון להיות אחד. כלול ומצורף במפגש הארת הפנים ההדדית. יש לנו הרבה תשוקות, יצרים ורצונות לאין מספר, אבל אינטימיות יש לנו רק אחת. זאת חוויה חד פעמית, אקסקלוסיבית, נדירה ומזוקקת באיכותה. האינטימיות היא זו שמאפשרת לנו, לנוח לרגע מהמאבק המתמיד והמייגע הזה, בין הגוף לנשמה, בין תחושת הרצוי והמוכר, לזר והמנוכר. שם בחווייתה הפנימית של האינטימיות, אנחנו אוהבים ושלמים עם גופנו, עם מי ומה שאנחנו, בחומר וברוח גם יחד.
מקובל לחשוב שראש השנה הוא היום שבו אנו מציינים את בריאת האדם, כפי שמופיע בדברי חכמים בתלמוד (ר״ה י׳ ע״ב) אך מדברי האר״י למדנו, כי לא את בריאת האדם כשלעצמה, אנו מציינים ביום הזה, אלא מאורע מאוד ספציפי שקשור ליום בריאתו, וזהו מה שנקרא בעגה הקבלית: נסירה. זאת תורה קצת מורכבת וארוכה, אבל בקצרה הנסירה עניינה הפרדת האדם מחווה אשתו, שנבראו מלכתחילה כצמודים זה לזו מצדם האחורי. תחשבו על איך שזה נראה, האדם כביכול נושא על גבו את חווה אשתו, וכך גם להיפך. זאת מעמסה ומועקה כפולה, חצי גוף של כל אחד מהם, למעשה אינו שלו, כמה ניכור וכובד ישנו כאן. אך לא די שמדובר בגוף שחציו זר לחלוטין לשני הצדדים הצמודים זל״ז, אלא אף אין למי מהם את האפשרות לראות במי מדובר. כך שבפועל מדובר בתחושת זרות ומועקה עמוקה, המובנית בבסיס ההוויה המשותפת שלתוכה הם נוצרו.
ואז הגיעה הנסירה. אותה הפרדה שהציבה לראשונה את האדם בזכות עצמו והאישה בזכות עצמה. כ״א בקומתו העצמאית והפרטית שלו. כך הם זכו בזכייה כפולה, הזהות העצמית שלהם כ״א עם גופו הוא, הפכה להיות שלמה והוליסטית, ומאידך, הם גם יכלו מעתה להיפגש, להתראות במפגש של פנים אל פנים, במקום אחור אל אחור. אם נרצה, הם זכו לדעת את עצמם בצורה מלאה, אך לא פחות מכך, ושמא אף כנגזרת מכך, לדעת את זולתם, להיפגש בשוויוניות מלאה ומכוונת.
כך למעשה נוצרה לראשונה האינטימיות. היא התשואה הגדולה של אותה נסירה מיתולוגית. כך הם הצליחו לשאת איש את גוף זולתו, לא מתוך מקום של הכרח וכפייה (תרתי משמע), אלא מתוך מקום של מפגש ובחירה הדדית.
בראייתו של האר״י אותה ׳נסירה׳ ממשמשת כמשל למעמד האדם אל מול האלוהים. האדם העצמאי פוגש את אלוהים במפגש שכולו אינטימיות. של התראות פנים אל פנים, כזו שמאפשרת לו לקבל מחדש את כל מטען החומר, את כל ה׳גוף׳ הזה. פתאום לרגע אחד בראש השנה, אנחנו מסתכלים על הווייתנו באופטימיות. אנחנו לא חשים קונפליקט בין החומר לגוף, בין הרוח לארציות הממשית. הכול הוא חלק בלתי נפרד מאותו מפגש בלתי אמצעי שאנו ממצבים את עצמנו לעומת האלוהים. מפגש שכולו פלא והתייחדות. אנחנו ממליכים על עצמנו את האלוהים, רואים בכול ההוויה כולה, תוצר נפלא של בריאתו. אנחנו לא עורכים עם עצמנו חשבונות נפש ביום הזה, את ההתעמתות עם הגוף תשוקותיו ותחלואיו, אנחנו מותירים לעשרה ימים מאוחר יותר, ליום הכיפורים. ואילו בראש השנה, אנחנו באיזשהו מקום עושים פעולה הפוכה. אותו ׳אלוהים׳ שכביכול היווה מעמסה על עצמנו וגופנו, לא באמת זכינו לראות אותו פא״פ, הופך להיות מקור למפגש, להתחדשות, לאפשרות לגעת, להרגיש, בצורה הכי אינטימית וקרובה.
כך מאותה המלכה, או אם נרצה, חידוש הברית, ויחס קרוב ובלתי אמצעי, אנחנו מצליחים גם לעלות ולהיזכר. להעביר בסך את כל אותה מסכת ארוכה, מייגעת ומטלטלת של יחסים, כל הזיכרונות עולים וצפים ביום הזה, מי או מה לא נפקד שם. זאת אותה האינטימיות שכביכול מחלצת מבני הזוג את היכולת להיזכר, לחטט ולגעת במקום העמוקים והנסתרים ביותר. אלו שכבר מזמן הפכו להיות חבויים ומודחקים בשגרת היום יום האפרורית. זהו אותו זיכרון קמאי, שחרוט עמוק בבשרם, מקובע לנצח בהווייתם הזוגית.
אך בינו זאת, בעיני האר״י סיפורה של הנסירה והאפשרות לאינטימיות, לא מסתיים בראש השנה, הוא נמשך והולך לאורך כל חגי תשרי, ולמעשה מגיע לשיאו בחג הסוכות, שבה האינטימיות של הבטה ההדדית, מגיעה לכלל חיבוק והכלה גופנית מלאה. בבחי׳: ״שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ (שה״ש ב׳ ו׳), שהם המסמלים את צורת דפנות הסוכה בגרסת כשרותה הבסיסית (״שניים כהלכתם ושלישית אפילו טפח״).
אותה נסירה מיתולוגית האמורה אצל אדם וחווה, לוקחת אותם לחוויה הנפלאה המתוארת בפרשת גן עדן: ״וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ״ (בראשית ב׳ כה׳). זהו תיאור נפלא של האופן שבו הגופניות של האדם ואשתו הייתה שלמה בזכות אותה אינטימיות ששררה ביניהם. זאת אותה אינטימיות שכביכול גואלת אותנו מרגש הבושה, ומאפשרת לנו לחוש תחושת שלמות ונינוחות בגופינו ורוחינו גם יחד.
אך אם כך היו פני הווייתם הזוגית בעת שהותם בגן העדן וקודם חטאם ותוצאת גירושם, הרי שלאחר גירושם, חווית הגירוש והניכור, חלה בדיוק באותה חוויה של אינטימיות והרמוניה. בספרות הקבלית מתוארת חווית הגירוש הראשונית של האדם וחווה, כגזירת היפרדות ארוכה וטרגית במשך כמאה ושלושים שנה. באותם שנים ארוכות, החוויה הגופנית והמינית שלהם, הייתה מאופיינת כהיפך הגמור לאותה ׳אינטימיות׳ שאפיינה אותם קודם גירושם. את החוויה הזאת, מזהה הספרות הקבלית כאוננות. כאשר אדם לא מצליח לחוות אינטימיות גופנית, התוצאה הכמעט בלתי נמנעת, היא חווית מיניות עצמית, נטולת כל יסוד של חיבור ואפשרות ליצירה.
ובהקשרם של אדם וחווה, אותם ק״ל שנים, היו טרגיות במיוחד, כאשר במקום למנף את האינטימיות המשותפת הנפלאה שלהם, לאפשרות ליצירת חיים חדשים והבטחת המשכיותו של העולם, הם כביכול הזדווגו עם כוחות השלילה הדיס-הרמוניים של הבריאה, אלו המזוהים בספרות הקבלית כשדין, רוחין ולילין. בראייה הקבלית, גודל והשפעת הטרגדיה של התקופה האומללה ההיא, אינה מסתכמת רק ביחס לאדם וחווה כשלעצמם, אלא השפעותיה היו הרסניות לאנושות בכלל ולעם היהודי בפרט. למעשה כל גלות מצרים נועדה לאפשר כביכול את חילוצם של הניצוצות שהתפזרו וירדו למקומות דיס-הרמוניים ב״ערוות הארץ״ של ארץ מצרים. ומהם ניצוצות פזורים, אם לא הקושי ליצור תמונה הווייתית שלמה והוליסטית אחת, כאשר כל גילוי פרטני (״ניצוץ״) לכוד בבדידותו ואינו מוכל בתוך הגילוי השלם הכולל. כך שאם נרצה, הארכיטיפ של הגלות לעומת הגאולה, קשור גם הוא בטבורו לעניין האפשרות לאינטימיות והרמוניה.
כך שאם האינטימיות היא כל מה שאנו רוצים לחוש ולהטמיע בהווייתנו, האוננות היא כל מה שאנחנו רוצים לשלול ולהפקיע. ככזו, אין פלא א״כ, כי בראייה הקבלית היא נחשבת כאם כל חטאת. זהו חטא במובנו היותר עמוק, האופן שבו המעשה המיני מחטיא את מטרת ההוויה ותכליתה, חומק מלהיות כלי נפלא לאינטימיות וחיבור גופני.
זאת גם הסיבה, מדוע תחושת העצבות ונמיכות הרוח, היא תוצאת הלוואי הקשה להפקעה מן אינטימיות והתמכרות לחוויה המינית העצמית, החד ממדית. כי אם האינטימיות משרה עלינו תחושת הרמוניה ושלמות פסיכו-פיזית, הרי שהיפוכה בחוויה הנגטיבית של האוננות. ולא בכדי, מזוהה חטא זה כ׳פגם הברית׳. כי הברית לעולם עניינו חיבור הנוגע בבסיס ההוויה, ואך הוא זה המאפשר את יצירתה של האינטימיות, כמתבאר לעיל.
כפי שכבר כתבתי לעיל, בסופו של דבר עיסוקינו כאן באינטימיות ובהיעדרה, בכול הנוגע ליחסים הזוגיים והבינאישיים, משמשים כבבואה שדרכה אנו למדים על האפשרות לאינטימיות דתית, למגע קרוב, מכיל ובלתי אמצעי אל מול האלוהים. כי בערבו של יום, האדם הוא אותו אדם, וככול שהוא מסוגל להיות נוכח יותר באינטימיות עם זולתו, כך הוא נפתח ומתכשר לאפשרות היכולת לאינטימיות אל מול הנשגב האלוהי שלעומתו. ולא בכדי, התגובה הראשונית של האדם לאלתר לאחר גירושו, כשנשללת הימנו אותה אינטימיות בינאישית שהייתה מנת נחלתו עם חווה אשתו, הייתה בחוסר יכולתו לעמוד אל מול האל, תחושת בושה ואשמה כבדה ממלאת אותו וגורמת לו להסתתר. וכפי שלמדים אנו מהדו שיח שמתקיים בינו לבין האלוהים:
״וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה. וַיֹּאמֶר אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא..״ (בראשית ג׳ – ט׳ י׳)
אלוהים לא מזהה יותר את האדם, זה האחרון לכוד בתוך בדידותו האינדיבידואלית, כשהוא מרגיש בוש ומרוחק מהגילוי האלוהי הבלתי אמצעי. כך האדם חופר לעצמו מחבואים ומחילות להסתתר בהם, להוליך שם את חרפתו האישית. וכמה שזהו בדיוק תיאורו של המצב הטרגי נעדר האינטימיות, מקום שכולו ניכור וריחוק.
ומאז, ניתן לומר, כי הקושי הגדול ביותר שעמו מתמודד האדם הדתי והמאמין, הוא בדיוק אותה התמודדות קמאית של האדם הראשון, רגע אחרי גירושו: שאלת האַיֶּכָּה?! הנשאלת למעשה משני צדי משוואת היחסים, אלוהים מבקש אחר האדם, המסתתר בבהילותו ובבושתו מפני חטאיו ואשמתו, אך בו זמנית גם האדם מבקש את אלוהים, בעולם שהוא אינדיפרנטי לנוכחותו, ריק ומנוער מכול זיק של גילוי אלוהי פוזיטיבי. זאת בקשה להכלה והמצאה הדדית, למצוא ד׳ אמות של אינטימיות, של אמת משותפת אחת שבה ניתן להתכנס ולמצוא פשר ומשמעות בתוך כל השאון הקיומי המשמים, האקראי והנפסד.
מי שראה את עצמו כמתקן הגדול של האינטימיות הדתית בעולם היהודי, היה רבי נחמן מברסלב. בעיניו הדתיות המסורתית, ובוודאי זו ההלכתית והקבועה, התקשתה לייצר מסילות של הכלה אינטימית, דו צדדית, בין האדם לבין בוראו ולהיפך. הוא אמנם רכב על תנועת החסידות כתנועה אוונגרדית נפלאה בהקשר זה, שבאמת קידשה והעלתה על נס את הספונטניות הדתית, הרגשות והתחושות העמוקות המבעבעות בלב האדם המאמין. אך רבי נחמן לקח את הבשורה הזאת, צעד אחד קדימה, הוא השכיל לייצר מנגנון נוסף, לצידה של הריטואליות הדתית המסורתית, שאותו הוא זיהה כ׳התבודדות׳, אשר בו יוכל האדם המאמין באמת לחוש את קרבת האלוהים, לקיים עמו שיח כנה וישר, ובעיקר בלתי אמצעי. אחד מכללי היסוד בקיומה של ׳התבודדות׳, הוא ביכולת באמת להתנתק מכול מרחב ציבורי, פומבי וכו׳, אם נרצה, קיומה של האינטימיות במתכונתה היותר אדוקה. כך ורק כך, גרס רבי נחמן, אפשר באמת להגיע לתחושת ההכלה ההדדית האולטימטיבית, ולמצוא מזור לתחושת הניכור והבדידות.
יש הרבה מה להאריך בהקשר הזה, אך לעניינו האמור. חשוב להוסיף ולציין, כי רבי נחמן, לא רק עסק בצד הפוזיטיבי בתיקונה ושיקומה של האינטימיות הדתית, אלא הוא אף כיוון את מגמת פעלו גם לצד הנגטיבי. אם נרצה, גאולת בני האדם מאותה עצבות ונמיכות הרוח הנגזרים מחטא פגם הברית – הוי אומר, האוננות.
לשם כך יצר כידוע רבי נחמן, כלים שונים לתיקון וחיבור מחדש. כך הפכו עשרת מזמורי התהילים המפורסמים שלו, לדרך תשובה המאפשרת לאדם להיחלץ מחשכת הלבדיות ודכאונה, לחזור לאפשרות לחיבור ואינטימיות. אם נרצה, רבי נחמן ראה בעצמו כמתקן לאותה שאלת אַיֶּכָּה המהדהדת.
ושמא לאור כל זאת, אין פלא מדוע רבי נחמן ראה דווקא בראש השנה, כיום האולטימטיבי של התיקון. של האופן שבו החזרה אליו וההידבקות בו מחדש, יש בהם בכדי להעניק לבני האדם ביום הזה בדייקא, את אפשרות הריפוי, היכולת לשקם את תחושת הניכור והריחוק שאופפת אותם, לחזור ולהרגיש מוכלים, רצויים ואהובים. ביום הזה, אנחנו כביכול מתקנים את אותה שאלת אַיֶּכָּה. אנחנו נפקדים ונזכרים לפני המקום, ובו זמנית, אנחנו מכירים בו ומזהים את נוכחותו היחידאית בכול חלקי ההוויה. ביום הזה, אנחנו נמצאים, מוכלים, וכך מתיכים את הברית מחדש בהווייתנו המשותפת.
ואם נחזור לעניינו של היום הזה, ובאופן שבו אנו חוזרים ומתוודעים אל האינטימיות הקדומה בין האדם לבין אלוהים. הרי שגם אותם זיכרונות, שאותם אנו מעלים באמצעות השופר. הקול הראשיתי הזה, שכביכול קודם לכול שפה ויכולת הבעה וורבאלית, יש בהם בכדי להורות לנו על הכמיהה האמורה לאינטימיות והכלה מחודשת. בדברי חכמים אנו מוצאים את השופר, כמי שמהדהד את הקול הפנימי של בית קודש הקודשים: ׳שופר כיוון דלזכרון קא אתי, כלפנים דמי׳ (מס׳ ראש השנה כו׳ ע״א). ה׳לפנים׳ האמור כאן, זאת בדיוק אותה אינטימיות אמורה, זאת שהגופניות בה מתמזגת לחלוטין ברוח, עד שאנו קוראים בה ׳מקום הארון אינו מן המידה׳ (מס׳ מגילה י׳ ע״ב). זאת האהבה שדוחקת שם את הבשר, מחוללת בו מטמורפוזה עמוקה, עד שכביכול אינו קיים כשלעצמו, אלא חקוק במפגש הברית האינטימי שבין אלוהים לעם היהודי. כך שהשופר בראיית חכמים, הוא הקול שכביכול יוצא ומהדהד שם, זאת באשר הוא ׳לזיכרון׳. הוי אומר, הוא נוגע במקומות היותר קמאיים של הברית המתכוננת.
אין פלא א״כ, מדוע בדברי הנביא נחמיה מוצאים אנו כמה יום זה של ׳ראש השנה׳, היא הזדמנות נפלאה לשמוח ולחגוג, לאכול ולשתות ברוח טובה ונפש חפצה.
״הַיּוֹם קָדֹשׁ-הוּא לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם–אַל-תִּתְאַבְּלוּ, וְאַל-תִּבְכּוּ: כִּי בוֹכִים כָּל-הָעָם, כְּשָׁמְעָם אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ–כִּי-קָדוֹשׁ הַיּוֹם, לַאֲדֹנֵינוּ; וְאַל-תֵּעָצֵבוּ, כִּי-חֶדְוַת יְהוָה הִיא מָעֻזְּכֶם..״ (נחמיה ח׳, ט׳-י׳)
׳חדוות ה׳, זהו בדיוק אותו מפגש של התראות פנים אל פנים, שמאפשרת את החדווה המשותפת, את תחושת השלמות והקבלה העצמית וההדדית גם יחד. כך שממילא, אין יפה יותר מהיום הזה, לאכול משמנים ולשתות מממתקים, ולוודאי שכולם ללא יוצא מן הכלל שותפים בחדוות המפגש הזה.
כך שאם יש משהו שאנחנו יכולים לאחל לעצמנו, רגע לפני שהחג פורש עלינו את כנפיו, זה שלעולם נוכל להיות במקום של התחדשות. שהאפשרות לאינטימיות, למפגש בלתי אמצעי של אמת בינינו לבין אלוהים והוויה כולה, אך לא פחות מכך, בינינו לבין זולתנו, בני ובנות זוגנו, תמיד יהיה שם בעדנו, בשביל שנוכל באמת לקבל את עצמנו. להיות שלמים עם גופנו, עם מי ועם מה שאנחנו. אם תרצו, שנצליח להמיר את המעמסה הגופנית, להכלה ומפגש, לאפשרות של התחדשות מתמדת.
שתהיה לכולנו, שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה!
